ריב בין אבא לבת.
אתמול בערב היא התחצפה והתחצפה
ולאבא שלה – זה עלה על העצבים. והוא התריע, וביקש , ובירר
וכשהיא המשיכה לדבר במגעילות,
הוא התחיל להתרגז , ולצעוק, ולאיים שלא יהיה לה טלפון (עונש כל העונשים- נכון?) ולא יציאות וכו'.
והיא המשיכה לענות ולהתחצף.
ונהיה מלא צעקות וכעס .
ריב. טיפוסי. מצוי. בביתנו. ובטח לא רק בביתנו. ילדה מתבגרת וכל מה שמשתמע מכך.
ואני הייתי בסלון. מקשיבה.
בסיטואציות כאלה היה בדר"כ עולה בי הרבה כאב. וביקורת.
והייתי תופסת צד ומתערבת:
- או לגונן עליה כמו אמא לביאה מהאיש הגדול הצועק.
(ברגע אחד הייתי חוזרת לילדות ועושה הכל כדי להגן עליה מזה, שלא תחווה את מה שאני חוויתי)
- או תופסת את הצד שלו, ומזדהה עם הסיפור של ההורה: לוקחת אישית את ההתחצפויות שלה," לא מגיע לנו" ,"צריך להעמיד אותה על מקומה" לפני שתהפוך לפרא, צריך להראות לה מי חזק כאן וכו' וכו'.
כמובן שההתערבות שלי, הייתה מייצרת עוד יותר אטרף. כולם יצאו מכליהם. מסיבת בלאגן.
(ולכן , לעיתים , היו ריבים שהייתי מנסה בכוח להחזיק את עצמי מלהתערב, אבל בתוכי הייתי גועשת וכואבת- וזה לא היה עובד ומתפוצץ).
אז אתמול בערב הם רבים.
ואני נמצאת .
ואני לא גועשת ולא כואבת.
ולא מרגישה צורך להתערב:
שומעת את זהר עומדת על שלה. שומעת ילדה חזקה ואסרטיבית.
איזה כיף שהילדה שלי ככה , אני אומרת לעצמי.
שומעת את בני צועק אליה. רואה אותי צועקת אליה ככה בדיוק. מבינה אותו. אני שומעת את חוסר האונים שלו, את הפחד שלו, ואת האהבה הגדולה שלו אליה.
גם הוא מפחד לאבד , ולא רוצה לוותר על הקשר הקרוב שלהם ומבקש ממנה בסה"כ תשומת לב.
ואני מרגישה שהלב שלי תוך כדי הריב יוצא אל שניהם. נפתח אל שניהם.
אני מבינה את שניהם , הילדה וההורה , שבי .
ואני מרגישה טוב. מעין שלווה אלוהית כזאת. מרגישה שהכל בסדר.
הם חוקרים את טיב הקשר שלהם שעובר שינוי, את תפקידם ומקומם,
מרגישה שהריב בא להביא שלום ביניהם , חיזוק הקשר ולא ההפך.
ולמרות שרואים ושומעים ריב גדול בחוץ, בעצם כל מה שאני שומעת – זאת אהבה.
