אתמול יצאתי לטייל .
הצטרפתי לקבוצת מטיילים אקראית שנאספה לה
ועשינו מסלול רגלי מאתגר בצפון ארצנו .
בכל השעתיים/שלוש הראשונות של הטיול הייתי בביקורת :
על המדריך המעצבן ועל איך ומה שהוא אמר שפשוט לא אהבתי
על אופי הטיול , וגם על האנשים ושיחות הסרק שלהם .
וככה צעדתי לי וסלדתי מכל בני האנוש שצעדו יחד איתי .
ומי סבל ? אני
כמובן .
וראיתי את זה
אבל פשוט לא יכולתי להפסיק ולהתלונן לעצמי :
המדריך דבר בקול רם מאוד וללא הפסקה
דברים שלא רציתי לשמוע
ואי אפשר היה לברוח
מהרעש .
אחרי שעתיים /שלוש כאלה
שאלתי את עצמי מה אוכל לעשות כדי לשפר את מצבי
ואז התחלתי להריץ בראש שלי את המילה : " תודה " .
תודה , תודה , תודה , תודה
אמרתי שוב ושוב
ואז זה התחיל להשפיע
והתחלתי לשים לב עם כל צעד שאני אומרת תודה
לעצים היפים ולגוונים שלהם
לשביל ולנוף היפה שטיפסנו בו
לגוף שלי ולפעימות הלב שהוגברו
לצעד עצמו
לנשימה
וככה ..משהו בתוכי התרכך
וכל התדר שלי השתנה
והתחלתי להנות מהדרך
ולשים לב ולשוחח עם מי שהייתה מלפני או מאחוריי
ומצאתי עניין בשיחה עם כל אחת
וכבר לא שמעתי את המדריך כמעט
וכששמעתי אותו –לא כעסתי
הבנתי אותו מנק' המבט התפיסתית שלו.
ואז באמצע המסלול הייתה הפסקה
ולמרות שזאת קבוצה שאני לא מכירה
ראיתי שכולם מוציאים את הטלפונים
אז אפילו הצעתי להם לעשות איזה משחק הכרות שפותח את הלב ושהמצאתי ברגע
וכולם שמחו ושיתפו פעולה J
וככה הטיול השתנה .
או יותר נכון – אני השתנתי
ושמחתי לי .
