"למה את לא הולכת לתרגל?" שואל אותי בן זוגי
הוא רואה אותי עם פרצוף זעוף על הבוקר, יושבת כאן בלי שום איתות לצאת לתרגול שלי כהרגלי.
"זה בגלל הלילה וכל הג'אנק שאכלתי. אני שונאת את עצמי."
הנה. העזתי להגיד בקול רם שאני שונאת את עצמי עכשיו.
זה לא פשוט לשתף את זה עם מישהו, כי לא נעים לי להודות בזה אפילו לעצמי כשזה קורה.
"למה? איך את יכולה לשנוא את עצמך?מה כבר עשית? זה בסדר להתפרק קצת".
כן ,הוא צודק, אבל "למה ואיך" לא מסלקים את ההרגשה אלא רק מגדילים את הביקורת שלי על עצמי ואת המרחק שנפתח כאן בין הסלידה , לבין הניסיון להבין את זה דרך הראש.
הבוקר קמתי ככה. זה קורה בדרך כלל כשאני אוכלת שטויות ובכמות גדולה בלילה, בדרך כלל בליל שישי , שאני סוף סוף נחה מהמשמעת היוגית שלי.
יש מי שיש לו הנגאובר משתיית אלכוהול ביום שלמחרת, לי יש הנגאובר משנאה עצמית אחרי שאני אוכלת הרבה . הרבה שטויות.
שמתי לב , שבגלל שאני מתביישת בזה וכל כך לא אוהבת את ההרגשה הזאת של "לשנוא את עצמי", אני יושבת בשבת בבוקר על הספה בחוץ, יש יום יפה, השמש זורחת, אבל בעולמי יש רק ביאוס ופרצוף חמוץ, וכל דבר שהבנות עושות מעצבן אותי.
שום דבר לא קיים, לא היופי שלהם, לא השמחה שלהם, לא האהבה של הבן זוג שלי, לא החיילים שנחטפו. רק החרטה על הלילה, הכעס על עצמי, הופכת לשריון של קוצים שמציצים החוצה ובעיקר בעיקר דוקרים בפנים.
אוספת את עצמי בקושי למזרון יוגה שלי (בכל זאת, קשה לסחוב שריון כזה), יושבת . עוצרת. מתבוננת פנימה.
מבחינה בכעס ונותנת לכעס להיות. מעצימה אותו, מרגישה את הפנים מאפירות ומתכווצות ואז את כל הגוף. נותנת לעצמי להרגיש בפעם הראשונה: איך זה מרגיש בגוף לשנוא את עצמי?
רואה ומרגישה את התחושות השונות והלא מפחידות של הכווץ פנימה והרעד, כעס ועוד קצת כעס..זה נשמע ארוך , אבל תוך שתיים /שלוש דקות כאלה זה הופך לעצב קטן עם קצת דמעות , ואני נותנת להם לצאת , וזה לוקח בקושי דקה…
ואז זה הופך לשלווה. ואני נותנת לה מקום והיא מתפשטת , והגוף כולו מלא בנשימה וזרימה ורכות, ואני מבחינה ברוח, ורואה את העצים ואת יופיים, רואה את החסד והאלוהי וחיוך עולה על פניי.
***
שיתפתי אתכם בטעימה חיה מהמדיטציה שלי הבוקר. אחר כך תרגלתי פראניאמה (תרגילי נשימה) של חצי שעה, והרגשתי עוד יותר נפלא, ואז אסאנות (תנוחות) פותחות לב ומשחררות והרגשתי נפלא נפלא.
אני יודעת שאם לא הייתי עוצרת לתרגול הזה שלי, הבוקר הזה היה ממשיך אחרת:
*הייתי ממשיכה לשבת על הספה ולהתעצבן מהבנות היפות שלי
*הייתי אולי יושבת על הפייסבוק , כדי לא להתעצבן עליהן ומתעסקת בעולמם של אחרים, כי בשלי "עדיף שלא"
*הייתי דוחקת הכל פנימה, ונוסעת לחברים/ למשפחה/לנקות את הבית- וממשיכה להרגיש זיפת…
מוכר ?
זה לא פשוט לעשות את הצעד הזה פנימה אלינו, כאשר אנחנו חווים רגשות כבדים ודיבור כ"כ פוגע כלפי עצמנו, אבל כשכן עושים את זה המתנה כה גדולה, מרווחת את הלב ומשמחת כל תא ותא – בגוף הפיזי, הרגשי, המשפחתי והעולמי!
יום אוהב לעצמנו
מורן
*אשמח לשמוע תגובות ממכם
*בשיעורי יוגה תרפיה הפרטניים – תוכלו ללמוד ולחוות תהליכים מקרבים כאלה אל עצמכם.
תודה על השיתוף, זה באמת אמיץ לשבת ולהתמסר לתחושות הקשות ולכיווץ ולכאב עד שהם נמסים והופכים לחמלה ואהבה והכרת תודה.
מרגש.
כן…זה כל פעם מפתיע אותי מחדש איזה טרנספורמציה מתרחשת (ובמהירות) רק שאני פשוט עוצרת ומסכימה…
<3 תודה יקירה