כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על הפרעות אכילה, אבל לא יודעת מה. אני לא יודעת מה כי אין לי "פתרון" , אז מה יש לי לתת לכן? ומי אני שאכתוב על זה משהו?
ואז הבנתי שאני לא פה כדי לתת פתרונות , אלא כדי לשתף ואולי גם זה נותן משהו….
לפני שנה בערך, השתתפתי בסדנת מודעות של המנחה והדולה שלי שירלי קירשינבאום, והייתה שם מישהי רזה רזה ודתייה מאוד, אמא צעירה ל-3 ילדים. באחד השיתופים היא "הסגירה" ממש בחצי- פה שיש לה הפרעות אכילה.
ישר נדדתי במחשבתי : "יו, היא אנורקסית בולמית" וכו', וגם היא כל כך התביישה ופחדה להכנס ולגעת בנושא. ואז שירלי אמרה: "לכולנו יש הפרעות אכילה" וכולנו הנהנו בראש לאות הסכמה. מיד הסיפור הגדול הזה של הפרעות אכילה -הפך להיות לא משהו שרחוק ממני ושיך רק לאנורקטיות, אלא ראיתי כמה לי, כמו כל אחת שאני מכירה , יש הפרעות אכילה:
כולנו פוחדות להשמין
כולנו חושבות על עצמנו שאנחנו שמנות,
כולנו רוצות לרזות,
כולנו מרגישות רע אחרי שאכלנו דברים "לא בריאים",
כולנו כל הזמן עסוקות באיך לרזות, דיאטות, שינוי תזונה, חיפוש האיזון המתאים
כולנו מנוהלות ע"י המשקל שלנו או המראה שלנו בצורה זו האחרת,
כולנו לא ממש אוהבות את הבטן הרופסת וסימני המתחיה אחרי הלידות. הייתי רזה וחטובה לפני ההריונות ועדיין אני רוצה לחזור לשם. למרות שאני יודעת שזה פתטי הרצון הזה. ולמרות שאני אוהבת את הנשי ומלא , ויודעת שהגוף השתנה לנצח ושזה חלק מהיופי של הטבע, למרות שאני מרגישה יפה ככה, יש כל הזמן את את מורן שהייתה רוצה לחזור אחורה לגוף ההוא, שהגוף הזה לא יפה באמת, הוא היה יפה.
הגוף הזה המדהים שנשאתי ברחמי את 2 הבנות שלי, שהנקתי ממנו 5 שנים, שכל היום עובד בשבילי ומשרת אותי, עדיין מקבל ממני ביקורת , וגם אהבה, אני מאוד מעריכה אותו! אבל עדיין..הוא אף פעם לא מספיק טוב בשבילי מבחינת מראה , תמיד יש מה לשפר במחשבות שלי.
כשאני מרגישה שמנה, או יותר נכון – חושבת שאני שמנה, אני מתלבשת ברישול ובצורה לא מחמיאה, ובבגדים רחבים.
כשאני חושבת שאני שמנה, אני לא מרגישה סקסית, לא מסתכלת במראה, לא רואה שיש גברים בעולם או שיש אופציה כזאת שיש סיכוי שגברים יסתכלו עלי. כן, אני נשואה- אבל מה זה קשור?
אני מזניחה עוד יותר את התזונה שלי, ומזניחה עוד דברים שקשורים בטיפוח שלי: עור הפנים, קרמים, שיער וכו'.
כשאני חושבת שאני שמנה אני עם הרבה פחות ביטחון ליד אנשים ונשים, מורידה מערכי כמורה, כאישה , כאדם!
כשאני חושבת שאני שמנה אני בביקורת (ובקנאה כנראה) על אמהות רזות וחטובות, שהן בטח רק מתרכזות בעצמן, קרייריסטיות כאלה ולא אימהיות.
כשאני חושבת שאני שמנה, אני לא אקנה לעצמי בגד, נעל או כל דבר אחר.
כשאני חושבת שאני שמנה, אני עם מצב רוח וומתוסכלת ומתייחסת לבעלי ולבנות שלי די מגעיל .
כשאני חושבת שאני שמנה- לא ארצה לפגוש אנשים שהכירו אותי בתקופה שהייתי רזה, או אנשים שאני רוצה להרשים אותם.
כשאני חושבת שאני שמנה…וואו- זה לא נגמר: יש כמובן את המחשבות של לפני אכילת האוכל, בקניית האוכל, תוך כדי האכילה, אחרי האוכל, ויש את המחשבות על השמנה והרזיה באינטראקציה עם חברות, משפחה או סתם אנשים שנתקלים בהם בדואר או ברחוב, וכמובן שכשצופים בטלוויזיה,קוראים עיתונים- זה בכל מקום!
זאת לא הפרעה או מחלה? בהחלט כן- אה?
מעניין שאני כותבת ומעלה את המחשבות האלה עכשיו, דווקא בתקופה האחרונה שאני לא שמנה מבחינתי, שאני מבסוטה מאיך שאני נראית. ובכל זאת הראש עדיין לא "הבריא" מהמחשבות האלה או מהחשש ש"זה" יחזור.
את המחשבות האלה כתבתי חקרתי יותר מפעם אחת, מה גם שאני לא מתעסקת בזה כל היום, אלא רק אחוז קטן – בו נאמר 2-5% מהקיום היומיומי שלי, ובכל זאת האחוז הקטן הזה כל כך משמעותי ותופס כל כך הרבה מקום!
"אני זה לא הגוף שלי" "אני זה לא המחשבות שלי" , זאת לא סיסמא רוחנית בשבילי, חוויתי אותה בגוף שלי הרבה פעמים בצורות מאוד חזקות. כל פעם שאני בבית הפנימי שלי, בתרגול היוגה שלי אני חווה את זה , אך עדיין הדפוסים שיש לי בראש מגיל כל-כך צעיר – נמצאים שם כל כך חזק ומושכים ומושכים אליהם.
זה מדהים אותי כל פעם מחדש שאחרי שנים של עבודת מודעות זה עוד מעסיק אותי, ומיד אני רואה את הביקורת שלי על עצמי תוך כדי: "איך את כבר לא מוארת? עדיין מתעסקת בגוף/ שומן/ אוכל.. לא מתאים לך! את לא בסדר, לא גדלת, את לא ראויה ללמד, את לא מספיק טובה!"
ומיד עכשיו מגיע החיוך של ההבנה, של האור, של מי שמסתכלת על הכל בתבונה. רואה איך המוח שלי עובד -ומחייכת. תחושה של "מערכה" שהסתיימה, שלווה כזאת. יופי שהתעורר מבפנים ומציף אותי. רואה גם כמה הכל מתיישב על "הלא מספיק טובה" – הישן , הקדום והמוכר. וכל זה מביא איתו שקט ושלום.
תודה לכם! אוהבת מורן
אשמח לתגובות שלכם- זה מאוד עוזר לי להמשיך לכתוב..
מתי אני מלמדת:
*שעורים פרטיים ביוגה תרפיה
*ימי שני ב-8:30
*ימי שלישי ב18:30 וחמישי ב-11 – יוגה להריון
הצטרפות בתאום מראש בלבד- מורן 050-4215990
לרבות מאיתנו יש לקות אכילה. (הפרעות אכילה זה אנורקסיה ובולימיה). בדיוק כמו שכתבת המחשבות מנהלות אותנו וגורמות לנו סבל והזדהתי לגמרי עם המחשבות שאספת.
זה יותר ממחשבות, זו שפה, שפת דיאטה. שפה נוקשה וביקורתית שמלווה אותנו, שנוכחת מאוד במדיה ונכנסת הביתה בלי שנרגיש דרך המחמאה האולטימטיבית "רזית" ההתעסקות בספירה של קלוריות נקודות …או ספירת הקילוגרמים שירדו/עלו…
כדאי לנו ללמוד לדבר בשפה אחרת, חדשה, אינטואיטיבית, קשובה לאיתותים של הגוף, שפה גמישה ומכילה שיש בה אמון בעצמנו ובגוף כי כל אחת ואחת מאיתנו טובה בדיוק כמו שהיא כבר עכשיו (וזה לא אומר לאכול בלי גבול)
חוצמזה את כותבת נוגע 🙂
הי מורן את כותבת כל כך נוגע ללב. נגעת בי מאוד בסדנה האחרונה ביום שישי יש בך קסם ויופי פנימי וחיצוני . אני מאוד מבינה מה את אומרת .אל תתני לזה לנהל אותך חפשי תמיד את היופי ויש בך כזה
מורני אין עלייך 🙂
והגוף הוא גם הקשר שלנו לרוחני, האיזון מן הנטיה לברוח למדיטציה ורוחניות לסר מימוש גופני, נוכחי בעולם הזה.
יש כל-כך הרבה יופי, תאווה, חושניות, הכרוכה במתנה הזו של היות בתוך גוף.
בזמנים שאני מאוזן אני רואה בו אמצעי למימוש השמחה והחיים הרוחניים.
בזמנים שאני לא … (תמיד אפשר לברוח לעולם האנרגיות והרוח)
מורני ריגשת אותי, כל כך נכון ומדויק הדיאלוג הזה שאת מביאה בינך לבין עצמך,ונוגע בי באמת הפנימית שלי, רק הערה אחת, זה לא ענין ההשמנה, יש גם את הענין ההפוך אצל חלקנו למרות שבבסיס שלו זה זהה לגמרי: הנה שוב לא דאגתי לאכול מספיק שומנים בריאים, שוב המכנסיים תלויים עלי, עצמות הצואר בולטות כמו אצל זקנה חולה, הבטן רפויה כמו שק נפול, אם לפחות היו לי כמו לנשים אחרות ירכיים עגלגלות הייתי נראית קצת יותר נשית וכו".. אין סוף למלל הפנימי המדכא המוריד המעליב.
תודה על רגע של התבוננות
אוהבת אותך
סיגל
זה מדהים אותי לראות איך כה רבות מאיתנו חוות את אותו הסיפור ישן של "אני לא מספיק טובה". תודה על החיזוק ועל הכתיבה היפה והמרגשת שלך..
הי מורן ,
מזמן שלא נפגשנו!
אני תמיד שמחה לקבל "אותות" ממך ושמחה באופן מיוחד לקרוא את הכתיבה האמיצה שלך ולהשתתף בשיח הזה.
נכון שאנחנו חיים (חיות!) בחברה שממש מקדשת את המראה, את הנעורים, את העשייה והצריכה ועוד.
בכולנו יש חלקים פיזיים וגם צדדים או היבטים אישיותיים ואחרים שקשה לנו לקבל.
אכן גם אני רואה שהיוגה עוזרת באינטגרציה של כל החלקים לאני אחד יותר מאושר ושלם.
אני מרגישה שהאמירה "לכולנו יש הפרעות אכילה" באה ממקום אמפטי ומקבל ואולי מזדהה.
האמפטיה אמנם מחממת את הלב , אבל באותו זמן יש כאן גם הכחשה:
הפרעת אכילה היא מחלה קשה, שבפאזה הפעילה שלה עלולה להיות קטלנית וחייבים לטפל בה ברצינות.
כמעט כל אישה בחברה המערבית מוטרדת ממראיה במידה כזו או אחרת, אך למיעוטן יש הפרעת אכילה קלינית.
אני מרגישה שכמורות ליוגה, שעובדות שנים רבות עם הגוף ולומדות להכיר אותו-אותנו לעומק, שפוגשות כל כך הרבה אנשים בתנועה עם סיפורים אישיים מיוחדים, מגבלות, פציעות פיזיות ונפשיות וכו וכו… כמורות – חלה עלינו אחריות מקצועית ואתית להבחין ולזהות מתי אנו פוגשות עיסוק נורמטיבי במראה או במשקל, ומתי מדובר במחלה פעילה.
נשים חולות (וכיום יש לא מעט נערים חולים) באנורקסיה לסוגיה, יש להפנות בעדינות ובמקצועיות לטיפול מתאים.
כל טוב
מירי גדיש
תרפיסטית בתנועה, מורה ליוגה.
mirigadish@gmail.com
שלום מורן,
חיממת לי את הלב עם הדיבור האמיתי והכנה שלך.זה סוג הדיבור שעושה אותנו אחיות ועוזר לנו לבתחבר לשפת האהבה.
נדרשת לא מעט כנות ומנות גדושות של אומץ, בתור מורה ל… לבוא ולהגיד הי גם אני חוטאת במחשבות שכאלה.
צריך הרבה דיבור שכזה כדי להתגבר על האמונות הרווחות בחברה שלנו. המסרים כלפינו הם כל כך עכזריים שאנחנו צריכות לתמוך אחת בשניה כדי לעמוד בפרץ. אפילו עיתוני נשים נאורים, מפציצים אותנו בו זמנית בתמונות מודל לחיקוי , מתכונים לדיאטה וכתבות של קבלה עצמית.
הדיכוי עבר מזמן לחצר האחורית שלני, היא הופנם ומתנהל בתוך ראשינו הנשים. בתור אמהות חובה עלינו להוקיע את שפת הדיאטה ואת ההלקאה העצמית בדיבור הפנימי, כדי שבנותינו תזכנה להרגיש בבית בגופן הן.
אחרי שעות של שיטוטים בילתי נילאים באינטרנט מגיע הדבר האמיתי במכתב שלך מורן. חיבוק ענק, דלילה.
דלילה דוידסון
מורה לשיטת פאולה ומטפלת הוליסטית במים.