בוקר. רוצה ללכת ולשבת על מזרון התרגול שלי, אבל עושה הכל חוץ מזה: מנקה, מסדרת, כביסות, אוכל, מיילים, טלפון…רק לא להגיע למזרון, כי איך אוכל לשבת ולהיות עם עצמי שהכל כל כך רועש? הנושא הכלכלי עומד שוב על הפרק ואיך אני אשב לי שם ואנשום, ואקשיב?
"הנושא הכלכלי" זאת מילה עדינה מידי, זה בכלל לא נושא אלא איום מאיים ומפחיד. עננה שחורה שמרחפת מעל הראש שלי, או יותר נכון- בתוך הראש שלי- ואין שום דבר אחר מלבדה. הפחד עולה, הנשימה נעתקת, הלב מתכווץ, צמא בגרון, מתח. אני זזה ממקום למקום בחוסר שקט, מעסיקה את עצמי כדי שחלילה לא ארגיש את כל זה .
ואז עוצרת. נגשת בחשש ובחוסר חשק למזרון יוגה שלי, מתיישבת ונושמת. מרגישה את האדמה תומכת בי ואת הנשימה שחיה בי. .כבר הקלה.
מדיטציה, צופה במחשבות : "מה עושים? מה יהיה בחודש הבא? מה יהיה??" עם מלא סימני קריאה גדולים וסימני שאלה גדולים עוד יותר. ואני רואה תמונות: מלא בנקים מעקלים הכל, בלי בית, אנחנו מסתובבים ברחובות ,בלי אוטו, בגדים מלוכלכים, פנים עצובות, מקבצים נדבות, כולם מדברים עלינו ומסתכלים עלינו ברחמנות…בדיוק כמו שרואים בפייסבוק ובטלוויזיה פתאום . כן כן. זה הפחד שלי שמוקרן על המסך. על המסך בראשי ועל מסך הטלוויזיה.
חוזרת לכאן ולעכשיו, נושמת, מסתכלת סביב: הציפורים מצייצות, העצים עומדים במלאותם סביבי, וגם יש לי פה גג מעל שהוא הבית שלי .הבית שופע ומפוצץ בחפצים (כמו גם המחסן שליד שמפוצץ מלהכיל את כל הציוד שלנו), המקרר שופע, יש כאן שתי מכוניות שחונות בחנייה, יוגה הום במרחק הליכה כמו גם בית הוריי ואני כאן רואה אותנו כבר אוספים זבל מהרחוב…
לא יאמן הראש הזה שלנו. כמה חזק, שתלטן ובדיוני. רואה שאני מבקרת את התמונות והמחשבות שעולות, אבל אולי במקום לבקר אותן , אחמול אותן?
אז אני ניגשת לתמונות ממקודם (של המשפחה ההומלסית ), כי אלה הכי מפחידות אותי כרגע .אלה התמונות שעולות בכל פעם ש"הנושא" בוער. ובודקת- האם במידה וזה אכן יקרה, זאת הסיטואציה הכי נוראית בעולם?
ואז עולה חיוך גדול, חיוך ענקי: להיות בלי שכר דירה, אוטו, מסגרת לבנות, התחייבויות, עבודה, המרוץ היום יומי….איזה חופש!
תמיד אני חולמת שכשנהיה מבוססים מספיק, נעזוב את כל המרוץ הזה וניסע לשנה- שנתיים-שלוש. להיות בטבע כל הזמן. לגור עם אוהל תקופה על הים, במידבר, בצפון. להיות כל היום ביחד עם הבנות. לחיות חופש. אז אולי לא צריך להיות מבוססים מספיק כדי לנסוע, אלא לא מבוססים בכלל?
"במקרה", יש לנו חבר טוב שעובר את כל הפחדים שעכשיו תיארתי. הוא הכריז פשיטת רגל (אמיתית) על חברה שלו שגלגלה מיליונים. אתמול צפיתי במשאית גרר שבאה ולקחה את המכונית המפוארת שלו. כולם מתקשרים לנחם אותו. החברים, המשפחה, העובדים לשעבר. והוא? שלו ורגוע. נראה צעיר מתמיד. מחלת העור שלו נעלמה לה. הוא לא ברח לחו"ל ולא ניתק ת'טלפון. הוא חי ."משוחרר " כדבריו. אז גם יש לי מורה טוב.
רואה שכאני מזדהה עם המחשבות ההם, אז אני לבד. כאילו אני ורק אני מסתובבת עם עול על גבי. הפכתי להיות החשבון בנק שלנו. כמו ששבוע שעבר הפכתי להיות מספר התלמידים בסדנה ושבוע לפני הייתי המספר שמופיע על המשקל. זה אותו הדבר בדיוק. הם מקור לסבל עצום ההזדהויות האלה עם הגוף "שלי", הרכוש "שלי", העבודה "שלי" וכו'. כי אנחנו לא זה ולא זה. כשאני לא מזדהה איתם, וזה קורה לי יותר ויותר עם התרגול, אני יכולה לראות את השפע העצום שיש כרגע. את הכאן והעכשיו הנושם והחי . "הם סו" היוגים כינו את המנטרה הזאת של הנשימה. אני הוא זה. האוויר שנכנס ומתמלא בי , הנשיפה שנפרדת. אני הוא זה. נצחית וארעית ונצחית.
מרגישה את הנשימות זורמות במלאות, את הגוף רגוע, את הלב פועם. שלווה עוטפת אותי. עומדת על הראש. איזה כיף לראות את הכל הפוך. מה שנראה הכי מאיים לפני כמה דקות, מתגלה כהגשמת חלומות.חופש אמיתי.
מה השתנה? החשבון בנק נשאר באותו המינוס, גם אין לי בהירות לגבי החודש הבא. אבל יש לי בית. בית בתוכי מוצק ונינוח שלא מפחד . ואת זה אי אפשר לקחת. פה אני גרה בשפע ושפע.
מורן את נותנת השראה 🙂
תודה יקרה
היי מורן
הצלחת לבטא יפה את אופי התקופה. ההורים שלנו הצליחו לחסוך והרבה אפילו שהרוויחו פחות. יש משהו בעידן הזה שהוא נורא מטעה – מצד אחד שפע אינסופי ומצד שני חוסר תמידי וריקנות. לכולם יש המון ואין כלום באותו הזמן.
זהו כנראה הגירוש הרביעי מגן העדן – הראשון בגלל אכילה מעץ הדעת (שיש בו סוכר שעובד על המוח) השני – הכסף שמשחית אותנו. השלישי – הדת שמסירה מאיתנו אחריות לחיינו. והגירוש הרביעי – הטכנולוגיה שמנוונת אותנו ותופסת את מקומנו – לאן ממשיכים מכאן?…
אכן מסכימה שאנחנו דור כזה של צרכנות יתר, קצת חסר אחריות וילדותי…בגלל שיש כזה קושי כלכלי עכשיו לרוב גדול בציבור, יש הבנה שמשהו משתנה, התפיסה שלנו את החומר, הרכוש, כסף , מעמד-שתפסו כמעט את כל המקום עד עכשיו, פתאום מתפורר…ואז פנימה אני מוצאת את האושר . לאן אני הייתי רוצה שנמשיך? שהמצב יהיה עד כדי כך קיצוני, ואז נתחיל לחות יחד ובשיתוף, להחליף אחד עם השני במקום להשתמש בכסף, ולוותר על כל הקניות שהם לא חיוניים, שכל הקניונים והחניות ייעלמו, שנחיה קרוב אחד לשני פיזית, בתמיכה, בקהילות שיתופיות…משהו כזה…:)
תודה לך
יקרה,
אני מהזהמודה לך 🙂
זו שיחת הסלון שרצה מאחורי הקלעים אצל מלא בעלי עסקים שלא מעיזים להוציא את השד הזה לאור…בדיוק דיברתי עם חבר טוב ושנינו שיתפנו אחד את השני ברצון לדבר את הלא מדובר. ולכתוב פוסטים על הכאב שמלווה היום כל כך הרבה אנשים. תודה שיזמת באומץ רב שיח בנושא זה !
ותודה שהזכרת לכולנו ששמחה, שלווה, אהבה, אוויר לנשימה יש בשפע לכולנו 🙂
חיבוק
נילי
תודה יקרה, לא היה לי קל להוציא את זה החוצה בהתחלה, אבל אז הבנתי שאין לי במה להתבייש. שכולנו נפגשים עם הקושי הזה, כולנו חושבים ורואים את אותם תמונות..זה לא אישי מה שאני עוברת, כי אנחנו אחד (ובאמת לא ברמה הקלישאית)..
מורן מאוד ממוקד ומזוקק ומשחרר… את מקסימה תודה עבור השיתוף והכנות
תודה לך , באהבה
תודה מורן על הפוסט. מזדהה לגמרי. יש לי משבר כזה כל כמה חודשים:) תודה על השיתוף וההשראה.
מורני את מדהימה, נהניתי מאוד לקרןא!
תודה אח שלי 🙂
נותן השראה. שולחת לך המון אהבה.