"אני כבר אנוח בקבר"

"אני כבר אנוח בקבר", נשמע לנו היום משפט מגוחך של סבתות, אבל ת'אמת…כולנו חיות ככה..

רצות אחרי הזנב של עצמנו מהרגע שפותחות את העיניים עד הרגע שנרדמות, "24 שעות גם הם לא מספיקות", עם רשימת מטלות בלתי נגמרת , מייחלות לסופ"ש שיושיע אותנו קצת, מהמרדף.

יש בתוכנו משהי  שצריכה כל הזמן לרוץ , להספיק, לסמן וי, שמרגישה רק ככה בעלת משמעות,  פרודוקטיבית, שווה. שפוחדת חלילה להרגיש ריקנות, מועקה , או שעמום. .. לה אנחנו תמיד אומרות כן, כאילו שאין לנו ברירה , כאילו שזאת הדרך היחידה, כאילו שנכפה עלינו – לרוץ את עצמנו לדעת.

"ככה כולם" רצים , את רואה מסביב, ואם ככה כולם- זה אומר שזה שפוי?

הריצה הפכה להיות טבעית עבורנו.

כשאנחנו רצות , כשאנחנו נמצאות ביעד הבא, אנחנו מפספסות תמיד. מפספסות את הדבר הכי חשוב – את החיים שקורים עכשיו.

מפספסות מישהי שחשובה לא פחות מזאת האצנית המצטיינת, אותה דחקנו לפינה והשתקנו אותה בצד. השתקנו את זאת שכל מה שהיא רוצה זה – אהבה. תשומת לב. מאיתנו. שלא רוצה שידחקו בה כל הזמן לעוד, שרוצה לנוח, להתבונן, לנשום, להיות.

זאת שיש לה חשק וזמן פנוי – סתם – לצפות בשקיעה

זאת שיש לה חשק וזמן להיות עם האהובים שלה- באמת ( בלי להתרוצץ בטלפון, זאת שיש לה זמן לתת עוד 10 דקות של פרידה בבוקר בלי "לזרוק אותם בגן" כדי להמשיך לרוץ, זאת שיש לה זמן לתת עוד 10 -20 דקות, להרדים את הילדים בשירים, בסיפורים- בלי "לתקתק אותם לישון". לא כדי להיות" אמא טובה" , אלא כדי פשוט להיות איתם , באמת, ולהרגיש את היקר הזה שקורה כשאנחנו לא ממהרות , אלא באמת נמצאות. ..)

זאת שיש לה זמן עם עצמה,

זאת שיש לה שפע  .

את זאת "שאין לה זמן " ונמצאת בחוסר תמידי – אנחנו מכירות ונאמנות לה מאוד, אבל את זאת שכמהה לתשומת לב, לנשימה- אנחנו שוכחות.

ודווקא היא מקור השפע, האהבה לה אנו כ"כ מייחלות. ולא כשנצא לפנסיה, ולא כשניסע לאי ירוק בים, או שנעבור לגור בצפון.

היא נמצאת כאן . זמינה , כל הזמן . מחכה שתבחיני בה.

ביוגה אנחנו מטפחים אותה – אותך.

מוזמנת להצטרף לשיעורים שלי ולקורס יוגה ומדיטציה למתחילים שמתחיל ב-21 למרץ.

<3 מורן