" אמא אני מרגישה שאת לא אוהבת אותי "
פתחה המתבגרת שלי בשיחה האמיצה שלנו אתמול.
ערב לפני היה בינינו פיצוץ.
בכינו, צעקנו, האשמנו ולא יכולנו להקשיב . רק לריב.
אני הגעתי לקצה ההכלה שלי את ההתנהגות שלה .
די. כמה אפשר עם התוקפנות, הפרצופים, ההתחצפויות, הדרמות, והיחס הגועלי שלה …
ובאותו בוקר מוקדם יותר , ישבתי עם עצמי כואבת ומבולבלת ותהיתי :
אני אוהבת אותה?
מי אמר שאני חייבת לאהוב אותה בגלל שהיא הבת שלי?
יש מלא דברים שהיא עושה שאני סולדת מהם .
מניתי את כל התנהגויות שלה שאני לא אוהבת .
ואיך היא יצאה בדיוק הפוכה ממני , איך ?
והלב שלי היה סגור אליה ומאוכזב .
תחושה של כישלון באימהות מילאה אותי . ועצב. והרבה הרבה כאב.
ואז היא באה לדבר ולהקשיב.
כך בדיוק היא פתחה את השיחה
ישר נגעה בנקודה …
ושוחחנו בכנות
ובכינו שתינו
לא בכי של קורבנות ותסכול מיום האתמול
אלא בכי של ריפוי וקרבה .
לשתינו נפתח הלב
וחלף הכאב.
ושוב נפתחו אצלי מיכלי ההכלה
והיכלי התבונה
לראות את הילדה של המתבגרת
באורה
ולקבל אותה שוב- בדיוק כמו שהיא – ולהודות על כך שהיא :
*שונה ממני ! (השבח לאלה )- כך היא מפתחת את הנפרדות וזהותה שלה . איזה בריאה!
*סוערת ומורדת ! איזה יופי- היא לא ילדה מרצה !
*סוערת ופורקת בבית – עדיף ! ואיזה כיף שהיא מרגישה בטוחה ובנוח לפרוק את האש שבה בביתה..
*סוערת ובוערת – מצוין ! היא לא מפנימה ומסוגרת ..אני יודעת ממנה כל דבר שעובר עליה.
*היא לא ילדה "שעוזרת בבית " ועוזרת לאמא" – זה נכון ..ולכן זה לא קל לאמא ..
אבל האמא שאני בטוחה שעוד קצת זמן – זה הולך להשתנות…בעצם הולך להיות לי רק יותר קל…
*סוערת ושואגת – הידד ! היא לא וויתרה . היא נלחמת ועומדת על מקומה . דורשת שנראה ונשמע אותה. אנחנו חשובים לה . היא מחשיבה אותנו ואת מה שאנחנו חושבים עליה.
ובסיום השיחה -שנפתרו העניינים וכל הקושיות
ושהרגשנו ממש קרובות ואוהבות
היא אומרת : " אז אמא, בקשר ללצבוע את השיער ,
עכשיו את כבר מסכימה -נכון ?"
