פברואר 2014.
"לחופש אין גבולות שהוא נמצא עמוק בפנים"- היה כתוב על העמוד הבוקר -ישר שירדתי מהרכבת בדרכי לשיעור יוגה עם המורה שלי..
כן , תזכורת טובה לתחילת היום העגום משהו..
הרהורים הרהורים, דאגות , דאגות-שבו לתפוס את ״ כס הכבוד״ בתודעתי המכורה,
ואז הגרפיטי שפתאום נקרה בדרכי מוריד את מפלס המתח והרצינות ומחזיר אותי ל"כס הכבוד "שבליבי,
זה שיודע אמת מהי, חופש מהו
שאינו תלוי בשום דבר ובשום אדם… נושמת לרווחה ומנסה לקמט את מה שעובר בשבועות האחרונים לדף אחד, ושוב דואגת שלא יתפרש כראוי ,
שלא אצא בזול, שלא יהיה מדוייק..
…אחרי שיעור יוגה עם סנדרה, הצבעים בהירים וחדים,
צעירות וחיוניות חזרו לגופי ושמחה טיבעית ללא סיבה.
איך אנשים מסתדרים בלי יוגה בחיים? אני חושבת לעצמי תוך הליכה איטית ברחובות ת"א הסואנת. אומרים שיוגה זה מותרות , אז הרשו לי לתקן – זה לא מותרות .זה מסט! זה חיוני ונדרש בחיים. הרפיה ונשימה היא לא מותרות, האטה והקשבה הם לא מותרות , גוף חי ושמח זה לא מותרות… בחייאת.. לפחות מהנסיון שלי זה חשוב כמו אוכל , כי בלי זה אנחנו נעשים רציני ומתים מידי, מודאגים בלי הקלה , חולים או מדוכאים.
ואפרופו מדוכאים, בערך כל בן אדם שני, חי או יותר נכון מתפקד כרגיל, כששואלים אותו "מה נשמע? הוא עונה " הכל בסדר", יש עבודה , יש משפחה,
אבל בפנים יש ריקנות, חרדה, פחדים וחוסר חשק לכלום.
דיכאון שכיח , כזה שחיים איתו.
יש מי שלוקח כדור הרגעה ויש מי שמסתדר איכשהו בלי, זה לא ממש משנה- "הכבדות הבלתי נסבלת של הקיום" אני מכנה את זה, מכירים או מכירים סביבכם – נכון?
ואני לא מדברת מגבוה, אלא מקרוב קרוב… לפני כמה שבועות הרגשתי שאיבדתי את זה.. 
איבדתי את מה?
לא יודעת להסביר את ה"זה" שהלך לאיבוד – אבל כולנו יכולים להרגיש ש"זה " איננו , או יותר נכון, הוא שם – בתוכנו , אבל אנחנו כמו עיוורים – פשוט לא רואים ומרגישים אבודים…
אז אולי החורף והרצון להתכנסות שהגיע איתו, ויחד עם זה עוד קצת חשק להתשתבלל, אולי זה פרומו ל"משבר גיל ה-40", אין לי מושג..אבל בשבועיים /שלושה האחרונים התחילו כל מיני פחדים- ובכלל לא רציתי לצאת מהמיטה ובטח לא מהבית… לא רציתי, אבל בכל זאת ה"זה " לא השכיב אותי במיטה, לא שבתתי מלתפקד, עשיתי כמעט הכל כרגיל- אבל במעין חרדה כזאת, עם הרבה חוסר חשק , קורבנות ומירמור.
בעבר אם הייתי נתקלת ב"מצב רוח כזה", הייתי בורחת, פוחדת מזה כל כך, פוחדת "מלהיות בדיכאון" , מליפול, מלהישבר. אז הייתי מכסה, ממשיכה בכוח, משדרת "עסקים כרגיל" לכולם, אני הרי החזקה כאן, זאת שסוחבת את הכל ואת כולם, ואת הפחדים והעומס קברתי בבטן- ואז היא הייתה מתפוצצת וכואבת ("קוליטיס" – בשמה המקצועי).
אבל לא עוד, עם השנים והתרגול למדתי להיות עם הרגשות והמחשבות, לא להדחיק אותם וגם לא להישאב אליהם, המילה "דיכאון" שכל כך הפחידה אותי מאז שהייתי ילדה הפכה להיות מורת דרך.. כשאימי ילדה את אחי הקטן היא נכנסה "לדיכאון אחרי לידה" , היום זה כבר מוכר וידוע, אבל אז לפני 30 שנה, כולם התביישו , ואני גדלתי עם " הסוד הנורא".
אז אמא לא הייתה בבית איזה תקופה ואני , בת 8 , עם אח חדש ומתוק , מגדלת אותו . ..ומקרינה החוצה "עסקים כרגיל", בבית ספר המורות לא ידעו ( אפילו הייתי תלמידה מצטיינת), החברות לא ידעו , וכשזהר ילדתי הגיעה לעולם , מרוב הדחקה, לא ידעתי שגם עלי עובר דיכאון קטן וסמוי, ששש.. שאף אחד לא ישמע אפילו לא אני…
נחזור לימים האחרונים…רואה כמה גדילה וצמיחה יש בחיי…כי אין פחד מלהרגיש ולחוות את מה שבא…עצב, פחדים, דפוסים שפתאום עשו קמבאק של כל מה שאני לא- "אני לא שווה" – "אני לא עושה מספיק" – "אני לא מוציאה את עצמי החוצה כמו שאני אמורה" ובכלל אני לא ממש מבינה מה אני עושה כאן.
הילדה הפנימית מפוחדת והפעם אני איתה , רוצה להיות ילדה קטנה ונטולת אחריות …
מה עשיתי? את מה שאני יודעת לעשות (ואפילו מלמדת את זה)…להיות ולהרפות למה שיש..
היה חשש קטנטן בהתחלה שמא הספינה תתמוטט בלעדי (היוגה הום, הבית, הבנות), אבל אז הבנתי שזאת הקריאה ושהכל בסדר , ועדיף עכשיו מאשר לחכות לגוף שיהיה חולה . אז פשוט הורדתי הילוכים, נחתי יותר, לא יזמתי דברים , לא הרמתי אחרים, לא עשיתי הרבה כמו שאני רגילה והייתי איתי . הרבה איתי.
אחרי שבוע כזה, ירדתי לסיני (!), כן , אני יודעת שזה לא בסדר ולא אחראי בעיני רובכם, אבל ידעתי שיהיה בסדר והייתי מחויבת ללבד שלי ולהזנה שלי קודם כל . וזה מה שהיה – הרגשתי בטוח, והיה לי שבוע שלם ומזוקק שלא הייתי אמא, מורה, מנהלת, אישה של .
אפילו ספר לא לקחתי, במתכוון, כדי לא להיות מוסחת אלא נוכחת לגמרי. הייתי לעצמי עם המדבר והים שאני הכי אוהבת בעולם ושכל כך התגעגעתי אליו.
האדמה, הים , השמש- הזינו אותי, נחתי אליהם ונשמתי אותם, נתמכתי לגמרי בזרועות הטבע העשיר. חלפו להם יום ועוד יום ללא רצון לאכול, וכך שבעה לגמרי ומאושרת בחלקי, הגוף רצה 5 ימים ללא אוכל – וכך היה. רק על זה אוכל לכתוב כמה דפים, על התחושות הכל כך מיוחדות של הגוף והחיבור היקר שהרגשתי, אבל לא עכשיו..
מה שכן אציין, שמלבד שני ישראלים ואנוכי שהיו בחוף, מילאו את הראס צעירים מצרים. זה היה לי חדש. בהתחלה רציתי לברוח. חשבתי שעוד שנייה ירצחו או יאנסו אותי פה החבר'ה ואף אחד לא ישמע אפילו… ואז אני לאט לאט נרגעת ופוגשת אנשים בדיוק כמונו!! הם נראים כמונו, אוכלים כמונו, מכורים לפייסבוק ולאייפון כמונו. והם אפילו דוברי אנגלית טובה יותר מאיתנו, מגלגלים טבק אורגני (!), אינטליגנטים מאוד, מוסיקאים מוכשרים שמנגנים גאז' כל היום, שלא הייתה מביישת את סוזן דלל או את שעת הגאז של 88 FM… רק החוויה הזאת בפני עצמה פתחה לי את הראש ואת הלב ..באיזה שטיפת מוח אנחנו חיים…
בחזרה מסיני ..אחרי שבוע של מוסיקה חיה משובחת , שירה , שחייה , התנקות והתבוננות, עדיין רוצה להתכנס ולהיות עם הפינה החשוכה שיצאה אל האור במלוא הדרה, המפגשים עם האזורים החשוכים החדשים (או הישנים), עושים טוב. הם לא דיכאון והם לא רעים, הם שם צפו יותר על פני השטח מימים "רגילים" ומבקשים הכרה ואישור. אז פגשתי בהם , וכל מפגש כזה הרגשתי שעוד משהו בי מזכך ומתנקה…
לפני כמה ימים "זה" עבר.למה? איך? אין לי תשובה וודאית, אולי ככה. כמו שזה בא. קלילות חזרה , ייעוד חזר, חדוות העשייה והכרת התודה חזרו… מסתכלת אחורה על שלושת השבועות האלה ורואה חוויה משחררת ומזככת.
בימים שאחרי אני מגלה עוד ועוד מתנות שהרווחתי על הדרך:
אני יותר אוהבת אותי..אוהבת את מי שאני ,את איך שאני נראית ואפילו את הגוף שלי. כן. כשנותנים אהבה למקומות האלה ( ואל תקראו להם "השליליים" בבקשה ), יש ממש בגוף חלקים שמתעוררים , ואז מרגישים שלמים יותר, קרובים יותר למהות שלנו, ויש הרבה פחות ביקורת למה שרואים במראה..
מתנות נוספות שבאו, הרגלים חדשים שמזמן רציתי שיקרו, ללכת לישון מוקדם למשל, להתחיל ללמוד גיטרה, להוציא את הטלוויזיה מחיי ועוד…
וגם , יכולת ההכלה לבנות שלי גדלה כל פעם שאני מאפשרת לעצמי להיות כמו שאני. שהבת שלי מתוסכלת , עצבנית או עצובה, אני לא אומרת : "אוי, למה?" או "בואי נלך לקנות לך משהו בקניון". ..אלא אני קודם כל יודעת שזה ממש בסדר ואפילו חשוב להרגיש.
פשוט להרגיש . בלי לכסות , בלי ללכת לטלוויזיה, רגע להיות עם מה שקורה עכשיו. אז אני מנחה אותה בדיוק לזה. לראות איפה העצב נמצא עכשיו בגוף, איך הוא נראה, מה הוא אומר, ולתת לו כמה רגעים להיות…כי הרגשות הללו לא באים לחסל אותנו, אלא בדיוק ההפך- להאיר שם משהו ולהזכיר לנו שגם הם אהבה.
עלמא היום אמרה את זה הכי יפה, היא בכתה מלא כל הבוקר כשגילתה שאני לא בבית, ובני פה ניסה הכל כדי להרגיע אותה (שום דבר לא עזר: "לא השייק שהיא אוהבת, לא השירים שלה, לא טיול, לא כלום", הוא אמר לי אחר הצהריים), עלמא הקשיבה ואמרה:" אבא, אתה צריך לתת לי לבכות, להגיד לי שאתה אוהב אותי ואז אני יפסיק"..
ולבסוף לבסוף- תזכורת אחרונה: מתחת למים הסוערים בים -בתחתית שלו- למטה למטה- יש שקט, הים רגוע. ככה גם אנחנו
יום אוהב לכולנו, מורן
מצ"ב תמונות
מסיני … ובינהם גם עם שירל המצרית ששרה אום כול טום בלילות – ולידה כל משפחתה שרה ומתופפת ..אחח
