נכתב ב- 2011.
בעת שרותי הצבאי, התפרצה אצלי מחלת הקוליטיס (דלקת מעיים הדומה לקרוהן).
צעירה, חזקה ובריאה מצאתי את עצמי מאובחנת עם מחלה שהפתרון היחידי שלה לחיות איתה ע"פ דברי הרופאים- הוא ע"י נטילת מספר כדורים /נרות ליום למשך כל ימי חיי.
לא ממש יכולתי להאמין שזאת הדרך היחידה. לכן מעולם לא נטלתי את אותם הכדורים. אחרי שנה מצאתי את היוגה, או יותר נכון (כך אני מבינה היום)- היוגה מצאה אותי.
היוגה לא "פתרה" לי את המחלה, אין כאן שום סיפור של הוקוס –פוקוס, אך דרך היוגה עברתי עם המחלה שלבים שונים:
בהתחלה חיפשתי פתרונות שהמחלה תעלם, הרגשתי גם סוג של אשמה ובושה, אפילו התביישתי לספר עליה או להתייחס אליה כשהיא הופיעה אחת לכמה שבועות, "היא לא תנצח אותי" , היא לא קיימת"- הייתי אומרת לעצמי ומתנהגת בהתאם. והמחלה לא עברה.
אחר –כך בדקתי את האוכל שאני אוכלת , בזכות המחלה עברתי לאורך חיים בריא מכל הבחינות, תזונה של אוכל אורגני, חי ,וטבעוני , תרגול יוגה יומיומי מספר שעות קבוע מידי בוקר, אך למרות זאת המחלה לא עברה..
בהריון על זהר (לפני 7 שנים), הכל היה די שקט, אך כחודשיים לאחר הלידה המחלה התפרצה הכי חזק ממה שחוויתי עד כה. במשך כמה חודשים הייתי סוג של נכה, לא יכולתי לעזוב את פתח הבית, כאבי בטן, חוסר יכולת לשלוט על צרכיי , דימום ועוד.
הבטן שלי צעקה- היא לא יכלה להכיל יותר , ממש מתפוצצת שם בפנים.
הלכתי לאבחון (בכל זאת חלפו להם 10 שנים מאז ראיתי רופא – והפעם ממש סבלתי), והרופא אמר: "המחלה הזאת מסכנת את חייך, עדיף לך לקחת טיפול תרופתי עכשיו, כי אם לא לתינוקת שלך לא תהיה אמא"(!!), המבט שלו ,טון הדיבור, והמילים הללו נחרטו בראשי.
והנה יש לי כאן תינוקת מקסימה , שכל מה שחלמתי לעשות זה להניק אותה לכמה שיותר זמן, והרופא אומר לי בתוקף להפסיק כדי להציל את חיי. זה היה מבהיל, האמנתי לו שהוא רוצה בטובתי, אבל סירבתי להאמין שזאת הדרך היחידה.
כאן התחיל המפנה היותר גדול שלי עם הקוליטיס (עם עצמי בעצם)- התחלתי להקשיב.
התחלתי לשים לב מתי הבטן צועקת ולמה, התחלתי לגעת במקומות רגשיים ובכאבים שאוחסנו בגוף שלי עם השנים.
הטראומות/הסיפורים , הרגשות , התחושות- למדתי להכיר אותם ולהתייחס אליהם.
עם השנים העבודה הפנימית העמיקה ושמתי לב שהבטן שלי מאוד רגועה (ודרך-אגב –זהר ינקה עד גיל 3 ), ושאני גם לא מפחדת ממנה "שתתקוף אותי" המחלה שלי.
עם הזמן למדתי אפילו לחבב אותה על כל המתנות שהיא נותנת לי בחיים, ובשני האחרונות היא חברה שלי.
היא חברה שלי מפני שהיא מקרבת אותי לעצמי, מלמדת אותי עוד כל עצמי, מחזירה אותי הבייתה- אלי. "מורן תשימי- לב" היא אומרת, בעצם היא מאותת לי כל מתי שאני לא מקשיבה, כל מתי שאני תוקפת את עצמי- היא אומרת לי- "תתייחסי אלי/ך" – ואני מתייחסת. ובאהבה אליה/אלי עם הכרת תודה לגוף היקר הזה שמזכיר לי לחזור פנימה.
בפרספקטיבה הזאת אני לא מרגישה חולה- יש לי מורה ליוגה בתוכי , מורת דרך נפלאה.
