כשהבת שלי המתבגרת והנהדרת – מתחצפת אלי, מאשימה אותי , מזלזלת , ואומרת (כמו למשל אתמול) דברים כמו:
"אני לא רוצה אתכם"
"אני לא אוהבת את הבית הזה " וכו' וכו'
אני שומעת את הדברים נאמרים , ובאמת ובתמים, הם לא פוגעים בי.
למה? איך זה יכול להיות שאני –לא- מרגישה אפילו קצת -פגועה, אשמה , או דואגת ?
- כי קודם כל -אני שמחה שהיא משתפת אותי. שהיא מרגישה מספיק בטוחה להגיד את הדברים שעוברים לה בראש.
- היא לא באמת אומרת אותם נגדי.
- אני לא במלחמה איתה. ולא בתחרות של: ומי ינצח עכשיו?
- אני בצד שלה. אני אמא שלה ורוצה בטובתה. אני אוהבת אותה. גם אם היא מראה, עושה, או אומרת דברים של אפילו תיעוב או שנאה "כלפיי".
- אני מבינה את השלב הזה – המאשים, ההורמונאלי, הקורבני, המשליח, המוצף – שהיא נמצאת בו.
- אני יודעת שזה יעבור. זה שלב חשוב בדרך.
- כשהיא מטיחה עלי דברים, אני רואה איך היא מטיחה אותם בעצם על עצמה. אני מגלה דרך המילים שלה, איפה היא נמצאת: היא מחפשת את הבית (הפנימי )שלה , ולא ממש אוהבת אותה . עדין. וזה תהליך נכון? גם לנו זה לקח שנים…
- זה לא שהיא לא אוהבת אותי, ורוצה באמת שאני יעוף מחייה, אלא אני משקפת לה את כל הדברים שהיא רוצה (כרגע) לברוח מהם-
כדי לבנות את שלה.
את עצמיותה.
את ביתה.
בגיל הזה, הלא פשוט שהיא עוברת. אני רוצה לראות אותה. לשמוע אותה. להבין אותה. להיות לצידה, להכיל אותה.
אני את עצמי – יודעת להכיל.
היא עדין לא. היא לומדת.
לומדת איתי את הדבר הכי חשוב בחיים.
