אתמול בערב/ אורי אשכנזי

אבל אז הם כמובן היו באנרגיות גבוהות של אובר מסך והתקשו להירדם
פתאום מישהו רעב ואחת רוצה משהו לשתות, או סתם שאשב לידה…
ואני עייף מיום שהתחיל בשש בבוקר,
ופתאום הרוח הזו של "יאללה שיהנו קצת" משנה כיוון ל:
"אני חייב קצת שקט לעצמי משאריות הערב הזה!"

קצת שקט…
יש משהו שהורה לשלושה ילדים רוצה יותר? 🙂

ואני מסיים לארגן את הבית ובחדר הילדים עוד בהתכשויות, קושי להירדם ובעצם מבקשים בכל מיני דרכים את הנוכחות שלי.
אבל כבר אין לי כח יותר.

השעה כבר כמעט אחת עשרה והבת שלי קוראת לי מהחדר, שאבוא לשבת לידה עד שהיא נרדמת.

ועולה בי צעקה "די!! לכי לישון כבר! תראי מה השעה!"
ורגע לפני שאני עונה לה בכעס,אני נושם
ואומר לעצמי:
אוקי, אני עייף.
אני כבר לא רוצה לעזור לאף אחד בכלום כרגע.
זה ממש אחלה.
אבל האם האפשרות שלי להיות פתוח ואוהב לבת שלי ולעצמי אפשרית רק כשאני מלא בכוחות?
האם ללב שלי יש שעות קבלה?
האם אני יכול לומר לה שאני לא פנוי ועדיין לאהוב אותה?

הזעקה הזו והכעס שעולים בי הם חומת מגן שנועדו להגן על המרחב שלי.
על השקט והזמן הפנוי שלי.
הם בעצם זעקה: "גם לי מגיע!!"
וזה נכון! גם לי מגיע.
אבל האם אני רוצה לזעוק את זה ביאוש מול הבת שלי?
האם אני באמת זקוק לשריון והגנה אל מול הבת שלי?

ככל שאני יכול לחוש בתוכי ש- כן. מגיע לי. אני ראוי ואהוב,
ככל שאני לומד לתת לעצמי בנדיבות, להזין את עצמי,
ככל שאני מחזק את הידיעה בתוכי, שהזמן והשקט שלי שייכים לי ואין לי צורך להילחם עליהם.
ככל שאני לוקח אחריות על ההתנהלות בבית ולא מרגיש קורבן…
אז
אני פחות מרגיש צורך לצאת למלחמות מול הילדים שלי
אני פחות נבהל מזה שכבר עברה שעת השינה
אני יכול לומר "לא" או "כן" באותה רמה של פתיחות וללא הגנות
בבהירות ובישירות, אבל בלי להיסגר.

אז אני ניגש לבת שלי,
מסתכל עליה ובמקום לראות ערימה של צרכים,
רואה את העיניים שלה.
מחבק אותה ואומר לה שאני עכשיו הולך להתקלח ולישון, כי אני מאוד עייף.
והיא מתמסרת לחיבוק ונשכבת לישון.

——
—-
–
אני ממש שמח ומתרגש על ההיענות להרצאות שאני מקיים
ומזמין אתכם להצטרף למפגש כזה
השתיים הקרובות הן

בבני ציון אצל מורן ביוגה הוםבמוצש 5 בסטפמבר (ממש תיכף!) 20:00-23:00
https://www.facebook.com/events/493249574167399/