"שורף לי אבא, שורף לי" צעקה הילדה בבכי כשיצאה מהמרפאה בה חיכיתי.
ילדה בת 4 בערך, חוזרת ובוכה בקולי קולות:" אבא שורף לי, שורף לי! "…
הרבה נשים חיכו בתור, 2 סבתות ניגשות אליה:
"לא נורא חמודה, אל תבכי , זה עוד מעט יעבור"
"רוצה סוכרייה?" נגשת סבתא אחרת…
והאבא, לא יודע איפה לקבור את עצמו מהצעקות של בתו ליד כולם, מוציא אותה החוצה, (שם רק אני יושבת) דוחק אותה לפינה וצועק עליה: " די כבר! תפסיקי לבכות! לא שורף לך! את סתם עושה!!"
"אל תבכי . תיזהרי ממני. מה זה הצעקות האלה. אין לך כלום"…תופס אותה בכוח ומנער אותה..
ואני…
שומעת וכל הגוף שלי מכווץ,
- רוצה לגשת אליו ולהסביר לו ולהגיד לו שיפסיק
- רוצה לגשת אליה ולהציל אותה ממנו
…אבל אני לא יכולה.
נשארת שם, אבל רוצה ללכת, או לאטום את האזניים
ואז עוצרת ונכנסת פנימה:
מזהה את המקום בגוף שהכי מכווץ כרגע
רואה את הילדה בתוכי שבוכה שכואב לה, את הפחד שההורה יכה, את הצורך לבכות שמשתיקים אותו בכוח, ואת זה שלא מאמינים לי (!) לא רואים אותי (!)
יורדת לגובה העיינים שלה ומסתכלת בה
אומרת בלי הרבה קול : "שורף לך אהובה. כן, אני רואה". מחבקת אותה..ומחבקת את כל הפעמים הרבות שחוויתי את זה.
הבכי בחוץ נפסק.
