על ילדים שנשכחים באוטו ועלינו

גם ליבי נעצב ומזדעזע לשמוע על עוד ילד/ה שנשכחה באוטו בשיא החום. אני מדמיינת את הפעוט/ה שם באוטו לבד ובא לי לבכות…

המחשבות האלה שלנו לוקחות אותנו למקומות הכואבים ביותר שלנו, של להישכח ע"י ההורים שלנו, נטישה עד מות, פשוט להישכח "ועוד ע"י הורינו" אומר המוח.

רגע. עצרי. עוצרת

אני נגשת לילדה הקטנה שבתוכי ומחבקת אותה. הרבה פעמים יוצא לי לשכוח אותה, והרבה פעמים במשך היום שאני נזכרת בה/ בי -אני שבה אליה בגעגועים ואהבה, אומרת לה שאני כאן בשבילה, לא עוזבת אותה ומודה לה שהיא כאן. שואלת אותה לצרכיה ומכילה את רגשותי/ה.

אני אמא, והרבה פעמים אני שוכחת מהילדה הפנימית שבי – ואני נשכחת, הולכת בודדה ועצובה ואז חוזרת הבייתה, אל הנשימה והרגע הזה ,ואל הילדה האהובה והקטנה שם בפנים.

אני אמא, אוהבת מאוד את בנותיי, והרבה פעמים אני שוכחת אתן כשאני מדברת בטלפון, כשאני רוצה "לתקתק" את הערב ושילכו לישון, כשאני כועסת עליהם, או כשאני במחשב או בסידורים שלי.

הרבה פעמים נשכחנו ע"י הורינו, הרגשנו נטושים , אולי לא ברכב, אבל זה לא משנה את תחושת הנטישה… ואני רואה את הכאב שעולה בתקשורת, ואת הפחדים של כולנו, אבל משם זה מתגלגל כמו כדור שלג ענק למקום של כעס ואשמה (עליהם- החרדים, "מרוב שהם מביאים הרבה ילדים לא אכפת להם" , צריך לכלוא את ההורים האלה" ועוד) או לרוץ ולחפש פתרונות.

כשעולה הכעס כלפי ההורים האלה, זה בדיוק הזמן לעצור, ואפשר גם אולי אולי להסתכל באומץ ולבדוק מתי אתם שוכחים מהילדים שלכם, מתי אתם שוכחים מעצמכם. ולא מתוך מקום של אשמה, אלא ממקום של חמלה, חמלה לעצמנו ולאותם אבות ששכחו את ילדיהם.

במקום להפנות את הכעס והשנאה בזעם בעיתונות, בפייסבוק , בטלוויזיה, ולהזין עוד כאב ופחד, נחבק את הפחדים האלה שבתוכנו, נכיל את עצמנו ונדאג לא לשכוח אותנו.

כי אנחנו שוכחים את עצמנו רוב היום. היום כל כך טרוד וכאוטי , רובנו כל היום רצים מפה לשם, מחפשים לשרוד, לפרנס, להספיק להגיע בזמן, לדאוג לכל כך הרבה דברים, הכל עמוס בגירויים ומתח, טלפונים חכמים שנתנו להם להשתלט על כל רגע בחיינו, כדי שלא נרגיש שעמום, שתמיד יהיה מבודרים , מגיבים, מעודכנים ומוסחים..

מה גם שיש את כל המחשבות על "בין המייצרים" , מאמינים שזאת תקופה של אסונות וחורבן- ומייצרים חורבן. ורואים את זה בטלוויזיה, שומעים את ברדיו ומזדעזעים…

האירועים האלה קוראים לנו לעצור ולהסתכל, ולהקשיב.

להקשיב לצרכיי שלי, למה שקורה בתוכי ומסביבי- מה אני מרגישה עכשיו? אני צמאה? רעבה?צריכה מנוחה?להסתכל לילדים שלנו בעיניים- ולהקשיב לשלומו, באמת. מה הצרכים שלו/ שלה? איך אני יכולה להיות יותר נוכחת ומכילה אותם?

האירועים האלה קוראים לנו להקשבה, לתשומת לב, להתעוררות. להבין שזה לא "הם" החרדים, או האבות. הם חלק מאיתנו, בתוכנו. להאשים "אותם" ,זה כמו להגיד "אנחנו טובים יותר" , "לנו זה יקרה אף פעם"- אני הייתי בודקת את המחשבות האלה … אני מגלה חמלה עצומה "אליהם" שהם אני. הסליחה והאהבה לעצמנו – רק היא תחסוך מאיתנו עוד אירועים כאלה. אנחנו נייצר אהבה ואנשים שאוהבים את עצמם במקום לייצר אימה , פחד ואלימות .

רק כך נייצר על מסך הטלוויזיה אהבה. זה אך ורק בידנו לשנות את התוכן שלה…הנה דוגמא מרגשת של זה בדיוק:

מצרפת לכם סרטון שהוקרן בערוץ 10 על אהבה של סבא  (ישראל לייכטר) לאותו אדם ששכח את הנכד שלו באוטו. הנכד נפטר. האהבה ממשיכה..

https://www.facebook.com/photo.php?v=669479783081386&set=vb.650189708343727&type=2&theater