צירי לידה

אני כ"כ אוהבת לצוף. אני זוכרת שהייתי ממש קטנה , גיליתי את זה באחד הטיולים המשפחתיים שלנו בסיני, וההרגשה המיוחדת הזאת חקוקה בי מאז .

אתמול כששוב צפתי על פני הים, נזכרתי שוב באיכות הזאת שהגוף שלי כ"כ אוהב ומבקש. פשוט לשחרר שליטה ולהיכנע. לתת לדברים לזרום בלי להתנגד, בלי להפריע, בלי להתאמץ. לנשום ולהרפות עוד ועוד ולתת למים לשאת אותי. להרגיש קלה ורכה.

זאת האיכות שאני אוהבת לתת לעצמי בתרגול היומי שלי על המזרן ובמשך היום, וזה מה שאני אוהבת ללמד בשיעוריי.

יחד עם זאת, אני כבר כמה שבועות נלחמת. הכל נראה לי מלחיץ ולא טוב. מוצאת את עצמי מתוסכלת מהקיים, מאשימה, אשמה,רוצה שהדברים ישתנו ועכשיו. חסרת סבלנות וכועסת. נשאבת לדרמות היומיומיות, ללחץ הכלכלי ,הזוגי, העסקי, הברומטרי … (אני יודעת שיש אנשים שחיים ככה כל הזמן, אבל זה טרוף. רובנו חיים כמטורפים).

אז תראו איזה מטורף: אני רוצה שהדברים ישתנו, למשל ביוגה הום, והנה היקום מזמן לי את השינוי המבורך הזה, וגם אז אני זועקת! "לא"! הראש אומר, "אל תעשי את זה!" , "תישארי בישן ובבטוח!"."את לא תצליחי". מנסה להיאחז בציפורניים במה שהיה, אך אי אפשר ,ואז הפחד והכעס מתגברים.

אין אדמה ואני נאבקת למצוא אותה. להיאחז במשהו. "ביטחון!!! "-הקול שואג בי, "ביטחון! ולו רק בתחום אחד "– אני מתחננת ודורשת. (ממי?)

והדרישות לא עוזרות כמובן, להפך, הם רק מרחיקות אותי מעצמי וממה שאני רוצה, מרחיקות אותי הרחק הרחק לתוך הסערה במקום לחוף הנראה לעין.

ככל שמפחידה יותר תחושת "האין- קרקע", ככה גדל הלחץ והפחד. זה כמו לצעוק באמצע הלידה: "אני לא רוצה ללדת", אבל הלידה בעיצומה, אוטוטו התינוק בחוץ, זה לא בשליטה שלנו, זה קורה, התהליך בעיצומו.

אז כן, אני לא בהריון פיזי, אבל בהחלט בצירי לידה. תקופה של שינויים גדולים, שינויים טובים מאוד, אבל היא לגמרי מאתגרת את כל קיומי.

מה שאני שואלת את עצמי זה, אני נעה בין מאבק ופחד מהשינויים שקורים, לבין ההבנה שזה לטובתי ושזה אבסורדי להלחם. אז אני פורסת את כפות ידיי בכניעה ונחה. נותנת לאי- הוודאות הגדולה- פשוט להיות. אני בין כה לא השולטת כאן.

לא מחפשת קרקע בחוץ- כי היא לא קיימת. חוזרת לתוכי, לנצחית הפנימית. הנשימה נכנסת, עוגנת בה לרגע. הנשימה יוצאת ואני מבחינה בה ומרפה איתה בעזיבתה. נזכרת בארעיות של זה. וזה מעלה בי את ההבנה והשאלה:

איך ולמה שינויים מפחידים אותנו אם הם קורים כל הזמן? כל הזמן הכל משתנה, אפילו מרגע לרגע. הנשימה משתנה, המחשבות משתנות, התנועה משתנה, הרוח נושבת והנהר זורם. ת'אמת -הדבר היחידי שבאמת קורה עכשיו הוא השינוי- אז למה אנחנו כל כך פוחדים ממנו?

אז כאמור- בחרתי לפרוח. היוגה הום בתהליכים של פתיחה והתרחבות גדולים ומבורכים. תשמעו על זה בקרוב.

וכיוון שכולנו באותו התהליך, אז מברכת אתכם בשבוע של שינויים ללא התנגדות

נ.ב בהקשר הזה- אני כל כך אוהבת לצפות באולימפידה. חוץ מלראות את כל הספורטאים המוכשרים וכל הספורט העשיר והמגוון, אני אוהבת לשמוע את הקהל. קריאות ה"וואו" או ה"אוי" האדירות, ההתרגשות, האדרנלין, העתקת הנשימה, הכל קורה לכולם יחד, לקהל שם ולקהל בבית. זה כל כך בולט. אז למישהו יש ספק שאנחנו אחד?

אשמח לתגובות שלכם! אוהבת מורן

מתי אני מלמדת? *ימי שני ב-8:30  *קורס יוגה למתחילים- ימי ראשון אחרי החגים 14/10 – ההרשמה בעיצומה*שיעורים פרטיים ושיעורים נוספים החל מספטמבר