קמתי הבוקר מבואסת. תיקתקתי את הבנות לגן/לבית ספר ועכשיו אני פה לגמרי לבד עם כל הנאחס הזה. "איזה כיף"…
צופה בעצמי תוך כדי: ב"יום רגיל" אני ניגשת לנעלי הריצה שלי ועושה סיבוב בשדות, חוזרת ופורסת את "השטיח המעופף" (מזרון היוגה שלי) , ומוסיפה עוד שעה/שעתיים של הקשבה, נשימה, אסאנות ועוד מכל טוב.
אבל הבוקר הזה לא בא לי כלום, אני קמה וכל מה שאני רואה זה:
הבית מבולגן, הכלים בכיור מחכים רק לי, מאיימים שאם לא אשתף אותם הם יקפצו וישתלטו על הבית, עלי..
הכביסה בערימה מפוארת, לועגת לי מהצד השני של הסלון, הרצפה שוב מכוסה בצבע ובפלסטלינה, שמחכה רק לי, שאגרד ואקרצף אותם אחד אחד מהרצפה.
והנה הזמן טס, ונשאר לי רק שעה ל"זמן שלי" , כי ב-10 התנדבתי לטו-בשבט בגן.. וחוץ מזה המחזור, וחוץ מזה אכלתי אתמול בלילה חצי כיכר לחם ובמבה לקינוח- ועם כל זה-אין שום טעם לעשות סיבוב בחוץ, שלא נדבר שלעלות על מזרון היוגה -נראה כמו משימה בלתי אפשרית, עדיף כבר לחצוב הר..
אז זה מה שקורה לי בראש, ומה האוטומט עושה:
אני רואה אותי ניגשת למיילים, לפייסבוק, מנסה להדליק את הרדיו ומשום מה הוא לא עובד, את המים החמים שכחתי להפעיל –אז גם מקלחת אין, אז אני ניגשת לרחוץ כלים עם הפרצוף הכי חמוץ שקיים בעולם.
כל מה שכתבתי עכשיו מבחינת השעון- זה רק 10 דקות לכל היותר. אז יש את מורן עם כל זה, ויש את מורן שרואה את מורן הזאת ואומרת לה : "או.קיי, אחרי הכלים את יושבת בשקט, את מפסיקה את השרשור הזה, עושה קאט."
אז למזלי אני מקשיבה לה, והמילה וההרגשה "מתוסכלת", עולה מאוד חזק. "אז בואי תהיי מתוסכלת לרגע, תחווי מתוסכלת מהי לכמה רגעים" אומרת מורן הגדולה למורן האוטומטית. אני יושבת וכבר מרגישה הקלה. הנשימות מתחילות להתעורר ולהעמיק, העולם כבר נראה ידידותי יותר (מדהים אותי כל פעם מחדש כמה מהר זה עובד, זה קסם), פתאום אני מרגישה את האור של השמש חודר ומקרין לי על הפנים, רואה את המועקה בגרון, והנה היא מתחילה להתרכך. רואה את הילדה הקטנה שבתוכי מכונסת ובוכה, נגשת לשמוע אותה, והיא אומרת: "אף אחד לא אוהב אותי", "אני לבד". הדבר הראשון שעולה בי שאני שומעת אותה זה : "שוב? כל יום אותו סיפור? לא נמאס לך? לא אוהבים אותי/כן אוהבים אותי, מה הסיפור ? מה את עושה עניין? למה זה כ"כ חשוב שזה שוב עולה?למה זה לא נגמר?"
אחרי הביקורת הנוקבת הזאת- ברור שמורן הקטנה חווה עכשיו גם פחד וניכור ועוד יותר בדידות.
מסתכלת על עצמי שוב פנימה, הפעם עם אהבה והכלה, והבכי נפסק, ושוב מקשיבה לנשימות שבי, וכל כך מודה להם שהם פה. כל-כך טוב לחזור לעכשיו, ולהקשבה- זה כמו לחזור לחוף אחרי שנסחפתי בים הסוער שאיים להטביע אותי.
מתפנה לעשות לי תה טוב, לשתות אותו, בעלי נכנס, ואני שוב רואה איש מקסים ואוהב (כי לפני 10 דקות, הוא לא יודע, אבל הייתי עם 10 רובים לפחות שמכוונים אליו..)והנה הוא ניגש לקרצף את הפלסטלינה מהרצפה(ולא ביקשתי) ואני מרגישה את הלב שלי ועולה חיוך.
עכשיו הכביסה שמולי- זאת רק ערימה קטנה שתוך שנייה אקפל אותה, יש לי כוח ושימחה להמשיך את היום. עכשיו אגש למזרון שלי ואמשיך את היוגה (שימו לב-היא התחילה כשהתחלתי להתבונן) , הגוף שלי לא רוצה לצאת לסיבוב ריצה, הוא מבקש לנוח מזה היום.
הכל נעשה בהיר , ברור וזה כל כך נעים.
לא אוהבים אותי- חלק ב'
נזכרתי שמאז שחזרתי מחו"ל יש הרבה רגעים מבורכים, אבל הערב שבו זהר (הגדולה שלי- בת 7וחצי) לא הפסיקה לבכות ולכאוב לשעתיים לפחות- היה הרגע הכי מדהים לכולנו.
התחלנו לדבר ואז היא התחילה לספר ולדבר ולבכות ולצעוק… הסתכלתי על הילדה האהובה הזאת, נמצאת בכאב גדול ובעצב ואז בפחד גדול ובכעס ושוב בפחד ובקנאה ובעצב- שכבות שכבות של רגש, של חיים.
הייתי שם לידה/איתה. ראיתי אותה חווה את הכל.היא סיפרה לי על הקושי החברתי שלה וכמה זה חשוב לה, ועל הדברים שהיא חושבת על עצמה שאחרות חושבות עליה, ועל הדברים שאומרים עליה בנות אחרות לכיתה. "אין לי חברות!! עם מי אני אהיה? מה אני יעשה?? אף אחת לא אוהבת אותי!! (ורק לציין – וזה ממש לא קשור- היא ילדה פופולרית ואהובה בכיתה, כולם רוצים בחברתה, כל יום באה אליה חברה אחרת וכו') המון בכי, צעקות של ילדה פגועה וחסרת אונים.אני נמצאת שם, מקשיבה לה, מחבקת אותה ויודעת שזה ממש בסדר . שמחה כ"כ על מה שהיא עוברת, זה כ"כ חשוב! אני בסה"כ שומעת את עצמי אני מבחינה, מסתכלת על הילדה הזאת שנמצאת בתוכי.
כמה ימים לפני זה גם אני הייתי באותו מקום , והנה היום שוב. מקום מלא בבדידות ופחד, מרגישה ואומרת בדיוק את אותם דברים, ואז..כמו שדיווחתי לכם בשידור חי, אני עוברת "למצב יוגה"- ומאותו הרגע במקום ללכת לאיבוד אני מרפה ויש שם תמיכה. אני נתמכת. ואז מתרוממת גבוה יותר ממה שהייתי לפני זה.
כשאני מכילה את זהר במצבים כאלה, אני רואה איך זה עוזר, היא חזרה יום אחרי מהבית ספר קורנת מאושר, סיפרה איך כולן רצו אותה וששאלתי אותה –מה היה שונה? היא ענתה:"הרגשתי מלאת ביטחון כזאת. הרגשתי טוב". כאמור, לא נתתי לה טיפים של איך 'להחזיר להן', איך להעליב בחזרה, איך לא להיפגע, איך לא להתייחס, איך להתנהג ומה להגיד. אלא פשוט נתתי לה לגיטימציה להרגיש את מה שהיא מרגישה ולחוות את זה. בדיוק כמו שאני עושה עם עצמי ועם תלמידות שלי. בלי לנסות "לקחת ממנה" את הכאב, האכזבה או הפחד, בלי להגיד לה שהם טועים והיא מדהימה.
ושוב, זה עובד , תמיד עובד, כי זאת הדרך פנימה, זאת ההקשבה, ההסכמה להרגיש, ההסכמה לחיות
מתי אני מלמדת? אני מלמדת שיעורי יוגה פרטיים, ויוגה לנשים בהריון בימי שלישי ב-18:30 וחמישי ב-11 ושעיור חדש לאמהות בימי שני ב-10
איזה כיף לקרוא. את כל-כך מדויקת וכל-כך חשוב שאנשים ידעו איך זה עובד.
תודה,
איריס
תודה איריס יקרה
מקסים, ומשמח לראות שיש עוד ועוד אנשים שעושים עבודה רצינית עם עצמם ואחרים.
ומה שכתבת עורר בי שני דברים:
1. בדיוק חזרתי כעת מאוחר בלילה משיעור טאי-צ'י שאני מעביר, ותלמיד שלי – ערן שדר – אמר דברים דומים ורלבנטים לאלו שלך מורן. בניסוחו:
אנו מסתובבים כל הזמן עם שלשה ילדים קטנים ודי ניג'סים. האחד שמו נהנה – לא נהנה, השני מצליח – לא מצליח, והשלישי אוהבים אותי – לא אוהבים אותי.
כאשר אנו מאבדים את עצמנו, הילדים משתלטים והבית בבלגאן …
2. לתהליך שאת מתארת, ואני מניח שיש מספר דרכים להגיע אליו, יש גם תאור אנרגטי. בבסיסו זוהי התחברות לצ'אקרת-הלב ושחרור הרגשות הכואבים דרכה.
כאשר אנו פתוחים ומשוחררים הרגשות הללו אמורים לעבור לאדמה או להשתחרר דרך צ'אקרת הלב. אם הצ'אקרה חסומה, הם מתאבנים בתוך הגוף ומעוררים את כל ההמולה המוכרת.
היכולת לחזור ולפתוח אותה ולשחרר אותם מחוללת את מה שגם אותי – כמוך – עדיין מרגש כל פעם מחדש: הרגשות משתחררים ופתאום הקשר שלי לעולם במטה קסם משתחרר ונפתח.
באהבה ובחדווה
עפר (שמאי)
עופר חבר, תודה…זה כל כך מעניין מה שכתבת , כי הרגשתי את הצורך הזה אחר כך בתרגול -לפתיחה של צאקרת הלב והחיבור לאדמה, וזה מה שקרה:) אשמח ללמוד ממך
מורן יקרה,
מרגישה הזדהות מוחלטת, הידיעה שיש עוד שחוות בנימים את החיים הארוגים משפחה, יוגה, זוגיות, חברות… את המורכבות והעצמה שטמונה בכל
תודה, מינה
תודה מינה , אוהבת אותך 🙂
מורן אהובה יקרה!
את מדהימה. כ"כ אמיתית ועוצמתית. מרגשת. מלמדת. מבורכת באומץ. קראתי את שכתבת, נשמע מקום מוכר, ועשית עבודה פנימית. תוצאות. זה מדהים.
במיוחד ריגשת אותי ביכולת להכיל את זוהר.
אוהבת אותך לתמיד
מחכה לראות אותך
טל