מאת תמר קרמר
לרוב התלמידים שאני פוגשת בשיעורים שלי יש קושי מסוים לקחת אוויר. גם לי זה קשה. השאיפה היא דבר כל כך טבעי ובכל זאת אנו מוצאים דרכים לחסום אותה, לצמצם ולקצר אותה.
הייתי פעם בטיפול בתנועה. תוך כדי שזזתי במרחב והתרכזתי בנשימה, שמתי לב כמה ארוכה הנשיפה שלי לעומת השאיפה הקצרה והשטחית. כשניסיתי להאריך אותה הרגשתי שאני נחנקת. בעזרת המטפלת הגעתי להבנה שאני לא יודעת לקחת דברים לעצמי. אני יודעת לתת נהדר, אני גם יודעת לקבל מאחרים אבל יש הבדל בין לקבל לבין לקחת לעצמי, כי ב"לקחת" יש יוזמה ובעיקר יש את ההרגשה שמגיע לי, שאני שווה את זה. וזה משהו שלא הייתי מסוגלת להשלים איתו.
זמן קצר לאחר מכן התחלתי לעשות יוגה. אני לא אגיד שזה שינה לי את החיים (זה בא מאוחר יותר..) אבל זה פתח לי דרך חדשה לעבוד עם הגוף שלי ומאוחר יותר גם עם התודעה. עם התנוחות הסתדרתי יחסית בקלות ובזרימה, הקושי הגדול היה בתרגילי הנשימה, הפראנהיאמה. אז הבנתי שיש לי עבודה רבה בנושא. הרגשתי שוב את הפער האדיר בין השאיפה לנשיפה ואת החסימה הגדולה שהגוף יצר לכניסה של אוויר. ממש התנגדות.
המשכתי לתרגל, עדיין מתמודדת עם הקושי ומנסה לשים לב מה בחיים שלי גורם לי לחסימה הזו ואיך אני יכולה לעבוד על זה גם בפן הנפשי/ ריגשי. האמת שהיו יותר מידי גורמים אפשריים וגם היום אני מרגישה שכמעט כל דבר משפיע על הנשימה. כמובן שמתח נמצא בראש הרשימה. ויש גם חרדה, דיכאון או אפילו התרגשות. מה שזה לא יהיה, זה יוצר תקיעות, הגוף מוחזק וקשה מאד לאפשר למשהו להיכנס.
התרגול הפרקטי של הנשימות עשה פלאים. בעיקר בשלוש וחצי שנים האחרונות בהן אני מתרגלת יום יום, אני מרגישה איך הנשימה ובמיוחד השאיפה השתפרה בצורה משמעותית. ישנם כמה תרגילים שונים, לכל אחד יתרון משלו אך התרגול העוקב של כולם יוצר איזו זרימה חדשה בגוף. החלל בו עובר האוויר כאילו התרחב, יש יותר מקום ויותר זמן וזו תחושה נפלאה.
אך אני לא לגמרי מסופקת. כי בתוכי יש את הידיעה שמה שגורם לנשימה שלי להתכווץ כל פעם מחדש הוא גם נפשי/ רגשי/ תודעתי/ סביבתי. אז אולי מה שהמטפלת בתנועה אמרה הוא אחד הגורמים, אך לא רק. ומכאן אני מגיעה אל שני עקרונות חשובים בעייני:
האחד הוא הרפיה והשני הווה.
ואולי לא סתם שניהם מתחילים ומסתיימים באותה האות שהיא גם צליל הנשימה..
בין נשימה להרפיה יש איזו מערכת יחסים מזינה והן משפיעות זו על זו באופן מיידי. כשהגוף והתודעה רפויים יש מקום לנשימה להתארך ולהתרחב, ולחילופין- נשימה מלאה ונוחה יוצרת גוף רפוי, תודעה שקטה.
לתרגל את זה בחיים יכול להיות מאד פשוט, אבל לרובנו, בוא נודה, זה די מורכב.
היוגה מאפשרת גישה לתרגול הזה ומחברת אותנו אל ההווה. אפילו ברמה הכי פשוטה של- אני עכשיו על המזרן וכשאני מרוכזת כולי בתנוחה אני נמצאת כאן ועכשיו, ברגע הזה ואין לי מקום לחשוב ולהתעסק בדברים אחרים שמטרידים אותי. זו כבר הרפיה. בכל פעם שנשים לב מה קורה עכשיו, בלי לשפוט או לבקר, רק נתבונן, כך נשחרר עוד שריר מכווץ, עוד מחשבה לא טובה.
ההתמקדות בהווה מאפשרת איזה חופש וחופש מאפשר הרפיה.
ואז… אפשר לנשום
תמר מלמדת שיעורי ויג'ננה בימי רביעי ב-20:00
היי תמרי,
אני מאד מתרשמת ומתרגשת לגילוי הלב והנש(י)מה שלך בכתבה ובכלל…., מסכימה לכל מילה ויותר מזה.
כמתרגלת יוגה וכמטפלת בתנועה אני מכירה היטב את חויית הנשימה המלאה ומה קורה/לא קורה וכמה זה מורכב כשיש "הפרעות" בדרך.
מעבר לעבודת התחזוקה השוטפת של היוגה בכאן ועכשיו, יש עוד הרבה עומק לנשום אליו, בזכות ולא בחסד. כל עוד היותינו יצורים חיים כאן ועכשיו.
אז שתהייה לך נשימה ארוכה, מלאה, ומרוקנת !
הרבה אור וטוב ,
משלך,
יעלה