להעיז לחלום

"להעיז לחלום" הזכירה לי חברה טובה שישבתי איתה בשקט אחרי ערב מתיש שעבר על שתינו. ואז הבנתי שאני נוסעת. והמלחמה שהייתה בתוכי בעניין הזה הסתיימה. החומות או הסיפורים הגדולים שמנעו ממני להגשים את ההחלטה, פשוט בין רגע אחד התמוססו ונפלו.
יצאתי לחופשי מבית הכלא התודעתי שהייתי כלואה בו כמה שנים טובות.

עכשיו ההרגשה טובה וההקלה עצומה ,והגוף חזר להרגיש צעיר וקליל.

אז לפני כשלושה שבועות הרגשתי שאני רוצה זמן לבד. לסוע לאן שהוא בלי הבנות והבעל ולהיות עם עצמי וזהו. בעיקר הרגשתי צורך לא להיות בתפקיד אמא לכמה ימים, ואחרי 7 שנים שלא עזבתי את הבנות שלי אפילו ללילה אחד -המערכה בתוכי התחילה. כל כולי רוצה אבל לא מעיזה לבקש את זה מעצמי.

המחשבות אצלי(אזגם בטח אצל חלק מכן) שקשורות לאימהות הן כל-כך קשות וחזקות, עומדות כמו חומות סביבי וסוגרות עלי. שם אני לא בחופש:

"אני לא יכולה לטוס לבד כי עלמא יונקת" (אוטוטו בת שנתיים…)

"חשבתי להניק את עלמא עד גיל שנתיים וחצי לפחות"

"אני לא יכולה לעזוב ליותר מיום יומיים, כי זה יעשה להן טראומה"

"אמהות טובות לא עוזבות את הילדות שלהן"

"לבעלי ולבנות יהיה קשה בלעדי ואז הוא יכעס עלי שאהיה שם ושאחזור"

"היוגה הום לא יסתדר בלעדי"

"אני לא יכולה לבזבז כסף רק בשביל הכיף שלי" ועוד ועוד

ואז התחלתי לעבור מחשבה-מחשבה ,וגילתי למשל, שאני לא יודעת למה אני ממשיכה להניק את עלמא. אני די מיציתי את העניין. הנקתי את זהר עד גיל 3 , וזה נחשב בעיני אז למשהו ראוי לציון ולהערכה, ואני פשוט ממשיכה את זה עם עלמא.

ובעניין הטראומה- הבנתי שאני לא אחראית למה יעשה או עושה להן טרואמה ואני גם לא יכולה לחסוך את זה מהן, מה גם שטראומה זה לא דבר כל-כך רע בעיניי היום. גדלתי כמו כולם עם כמה כאלה, וכשהבנתי את המתנה שלהן לחיי-הם כבר לא היו יותר טראומות אלא נקודות מעצימות.

חוץ מזה, אמא לא מרוצה וכבויה בבית – זה ייטיב עמן? מה גם שהבנות מאוד מחוברות לאבא שלהן, לא פחות ממני ואני יודעת שיהיה להם כיף, חדש ומרענן גם בלעדי כבודה…

באותו ערב עם החברה נזכרתי שלפני כ-3 שנים חבר שאל אותי- "מה החלום שלך?" ולרגע לא ידעתי מה לענות: יש לי משפחה, בנות נפלאות, אני עושה את מה שאני אוהבת, יש לי את היוגה הום- מה עוד צריך לבקש? זה גם היה נראה לי יהיר כזה…"אבל מה החלום שלך לעצמך,עכשיו?" והתשובה הייתה לשיר ולנגן בעוד. כבר למחרת , למרות שמעולם לא התנסתי , מצאתי מורים מתאימים והתחלתי ללמוד לנגן ולשיר .
לשיר אני שרה עד היום להנאתי- וכל כך נהנית, אבל בעיקר נזכרתי כמה טוב עושה האפשרות להעיז לחלום וללכת על זה. להבין שלא צריך לחכות "עד הפנסיה" כדי לעשות את שחשקה נפשנו, אפשר עכשיו וכרגע.

אחרי שהגשמתי את אלה עברו 3 שנים. הריון ולידה והשנתיים הראשונות, ושוב שכחתי את האפשרות שמותר לי שוב לבקש משהו שלא קשור לבנות המקסימות שלי. כל מתי שחשבתי על נסיעה להודו, לארה"ב או אפילו לסיני או לסופ"ש בארץ, נמלאתי בערגה ובציפייה להגיע לגיל הזה, 50 בערך, שאז אני ארגיש בנוח לעשות את זה. אז אסיים את משימת "הבאת הילדים לעולם" ולגדל אותם, אז נהיה מבוססים, אז אהיה חופשייה…

עכשיו המחשבות שהיו כל-כך מאיימות וכובלות, נראות קטנות ואפילו מצחיקות , מרגישה כמה ימים של חופש עכשיו, וזה חסד…

אוהבת מורן
נ.ב
הנה שוב הלינק לסרטון "התקף התובנה"-מתנה של סרטון.
http://www.ted.com/talks/lang/heb/jill_bolte_taylor_s_powerful_stroke_of_insight.html#.Tm8mmPew9VU.facebook
אני גם מרגישה שבשיעורים של היוגה, אנחנו בדיוק מעוררים את הצד הזה של המוח, את ההסתכלות החדשה, הילדית על כל מה שקורה לנו.
אשמח לתגובות שלכם!