"שיט, איזה בוקר מחורבן" – אני אומרת לעצמי בקול רם בתוך האוטו דקה אחרי ששמעתי את "הבום" של זאת שנכנסה בי מאחורה.
רואה שעלמא מאחורה בסדר, אני בסדר, יוצאת מהאוטו, רועדת מהבהלה, לראות מה קרה לרכב….לא הרבה, מכה קטנה ולא נחשבת..אבל בכל זאת-
.. מבאס ככה להתחיל את היום, ועוד במושב…זה היה ממש לא צפוי ומבהיל.
מבאס עוד יותר להתחיל ככה את היום שממש לפני שיצאנו לקח לי שעה לארגן את עלמא לגן, ולמרות כל הסבלנות שלי, בסוף היא בכתה , ויצאנו ככה זעופות מהבית, ואז ..בום.
ממשיכה הלאה את היום, והיום ממשיך ממש בסדר, אבל לא עצרתי באמת.
יושבת למחרת בבוקר מול הזריחה "לישיבה" שלי, עכשיו עולים לי תמונות מהבוקר של אתמול: "שיט", "מבאס", "מחורבן"…
הכל מואר אחרת לגמרי, חוזרת לראות כמה היקום נדיב, האמנם באיחור, אבל בכל זאת, זה עושה תיקון אחורה ואז ההווה הוא צלול ושמח יותר, קליל יותר.
רואה איך הייתי זעופה אתמול, איך ההתעסקות בעקשנות של עלמא ובקוקיות שלה, הייתה כל כך הכי רצינית וחשובה, כאילו שעל זה יקומו ויפלו חיינו, ואז בא "בום" קטן שדוחף אותי קדימה, מנער אותי, מזיז אותי מהביצה הקטנה ששקעתי בה,
כאילו אומר: "מורן תתאפסי, תתעוררי, את מפספסת כאן משהו חשוב, את החיים"
**
שבוע אחר כך, מגיע שיעור נוסף.
יום שישי ערב, יום מקסים ומשמח, ועל השביל זהר מחליטה לרוץ ומחליקה עם הראש לתוך שער ברזל…
הרבה דם, פתחה את המצח, נפיחות בלסת ועוד חבורות בפנים. אני מסתכלת, מרגיעה אותה ואותי, ומיד רואה את החסד… החסד שהציל אותה ממכה קשה יותר, המיקום הנוח והקרוב לבית החולים שזה קרה, הזמן בו כולנו פנויים וביחד וגם את ההזדמנות לעבור כאן עם הבת שלי חוויה מתקנת לזאת שלי…(פתחתי את הסנטר שהייתי בגילה ו"חווית התפרים" שהייתה לי בבית חולים נצרבה כטראומתית ביותר).
אז בבית חולים-
דאגתי קודם להפריד בין החוויה הקשה שהייתה לי, למה שקורה לה. ולמרות הדמיון הייתי עם הילדה הפנימית שלי ותמכתי בה, (כי היא גם פחדה מאוד) וגם נתתי לילדה שלי את התמיכה שהיא הייתה צריכה:
"אמא אני מפחדת"- זה בסדר לפחד, תהיי עם הפחד ,אני איתך כאן תרגישי את החיבוק שלי.
"אמא אני רועדת"- יופי זהר – לרעוד זה מצוין- הגוף פורק- תני לו לרעוד..
וגם במקביל אני שוב שוב חוזרת להיות שמחה ומודה שזה רק כל מה שקרה.
..אולי זה לא קשור בעינכם, אבל אני כן יכולה להרגיש איך להיות בהודיה, באהבה ובנוכחות "בזמן אמת" –כאשר יש מקרים מפתיעים שהיינו מדגירים אותם כ"אסון" קטן -פותח דלתות:
פתאום אין תור ומכניסים אותנו צ'יק צ'אק, האחיות כל כך נחמדות , הרופא הכי נחמד ניגש ומטפל בה בסבלנות ובהומור וזה בכלל לא כואב לה, וזהר יוצאת משם מחויכת…
