את לא מתביישת?

"אוף, אני שונאת הגוף שלי היום", אומרת התלמידה שלי כמה דקות אחרי שהתחלנו את השיעור (שעור פרטי, היא באמצע שנות ה-40 לערך) בתוך התנוחה.

"ומה אם תאהבי אותו"? אני שואלת

" מחר. אחרי שאישן טוב בלילה ושהוא לא יכאב".

"אז בואי ניקח רגע , ונקבל את אותו מקום שכואב בירך עכשיו… פשוט נהיה איתו ונתן לו להיות". היא שוהה ונושמת. "למה את שמה לב?" אני שואלת.

"שהוא פחות כואב". ..

"ואם נשתמש במילים עם הקשר חיובי יותר, בלי המילה 'כואב' "?

"שהאזור מתרכך ונפתח" , היא משיבה.

אני רואה אותה מקשיבה ומרפה, אחרי 2 תנוחות נוספות אני רואה חיוך על פניה. "מה קורה עכשיו"? אני שואלת, היא עונה: "שעל כל מה שהירך הזאת עושה היום, אני יכולה רק להגיד תודה".

כן, זאת הדרך, זאת ההזמנה של היוגה.

קל לנו לאהוב את הגוף שלנו שהוא מתפקד, בריא וחיוני, אבל כשקשה לו, אנחנו ישר מסובבים לו את הגב ועוד אומרים: " הגוף שלי בוגד בי".

הגוף שלנו אף פעם לא בוגד בנו. גם כאשר הוא מנוטרל מפריצת דיסק ואנחנו שוכבים במיטה חודשיים, וגם לא כאשר יש לנו סרטן או "סתם" מעי רגיז.

הוא תמיד לצידנו, אוהב אותנו בלי תנאים, מתפקד יומם ולילה למעננו, גם כאשר אנחנו ממש מתעללים בו פיזית (אוכלים יותר מידי? אלכוהול? סמים? ג'אנק? ישנים מאוחר מידי? ) ו/או בעיקר מנטלית, דרך המחשבות המבקרות אותנו בלי סוף על איך אנחנו אמורים להראות, להתנהג, להרגיש וכו'.

כאשר אנחנו מתעלמים ממנו עוד ועוד שנים, בצרכים שלו (הפיזיים והרגשיים), הוא בעוד נדיבותו מתעקש להמשיך ולהתגבר, להבריא ולתפקד, ומידי פעם מאותת לנו " היי, אני פה" .. לרוב אנחנו נמשיך להתעלם, ניקח כדור, נלך לרופא, נתלונן ואז נהיה מלאי פליאה, או חסרי אונים, או בלבול שהגוף יקרוס..

זה הגוף שמבקש, בדיוק כמו ילד קטן -שנתייחס אליו, שניתן לו /לנו -אהבה. זה הוא שקורס תחת העומס והנטל של כל- כך הרבה שנים וצועק : "עד- כאן" ! " עכשיו תעצרי/תעצור הכל – כי משהו חייב להשתנות". (ושוב, הוא עושה את זה כי הוא נדיב ואדיב מספיק לפני שיקרה משהו חמור עוד יותר…)

אחת המתנות הגדולות שקיבלתי עם מחלת הקוליטיס בגיל 18 והיוגה שבאה בעקבותיה – היא ההקשבה.

הרבה פעמים בשנים הראשונות "המחלה פתאום תקפה אותי", "פתאום"- כאבי בטן, ריצות לשירותים (ועוד ועוד סיפטומים אינטסביים ביותר).

עם השנים גיליתי שזה לא "פתאום"…, הבטן מאותתת שבועות, אם לא חודשים לפני שהיא מגיעה למצב אקוטי אינטנסיבי- בדיבורים קטנים: "מורן, אני פה" , "מורן תקשיבי", מורן תאטי את הקצב" " תשימי לב איפה את לא קשובה, מכסה, מעמיסה וכו'"

הדיבורים האלה לא היו כל-כך פופולריים אז, לא שמעתי עליהם מעוד אנשים, לא לימדו אותי עליהם , ומה גם שלצעירה בשנות ה-20 לחייה – מה עכשיו להקשיב? תני לי לכבוש ת'עולם… אבל לא הייתה לי ברירה, כי אם לא – זה היה מחמיר , וכדורים מעולם לא נטלתי, ורציתי לעזור לעצמי בעצמי.

לא בכדי שמתי את "המחלה תקפה אותי" במרכאות. (מזכיר לי גם "הזקנה קפצה עלי" )- כאשר אנחנו חושבים כך, אנחנו הקורבן , האדם המסכן שצריך שירחמו עליו, החולה…

זאת הייתה הבנה מאוד משמעותית לגלות שאני לא קורבן של שום מחלה, אלא להפך- זכיתי! זכיתי בהזדמנות לצמוח, להתקרב לעצמי יותר, לחקור לעומק ולמשך שנים את היחס שלי לכאב, למחלות, ואת מערכת היחסים הכי חשובה שקיימת: היחסים שלי עם עצמי.

כבר כמה שנים שהמחלה רדומה לגמרי, אני משתמשת בטרמינולוגיה "מחלה" כדי לכתוב, אבל ת'אמת המילה הזאת היא שקר עבורי, אין כאן שום מחלה, בפעמיים היחידות שהיא הופיעה בעשור האחרון, הרגשתי בריאה וחזקה מאי פעם, מחוברת ומאושרת.

"מחלה"- היא עוד סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.

"כאב"- הוא עוד סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.

ואני מזמינה אתכם לא להאמין לי- ולבדוק בעצמכם…

"את לא מתביישת?"שואלות אותי נשים שפונות אלי עם מחלות כרוניות שונות, "ממה?" אני עונה, "שיידעו על מחלה, אני לא מעיזה שהחברים או המשפחה יידעו מה שאני עוברת"…

…אני לא מתביישת, אלא מאוד מאוד שמחה, שמחה ומודה על המתנות הגדולות והקטנות שאני זוכה להם…

שיהיה לנו יום מלא בהודייה, אוהבת מורן.

מתי אני מלמדת?

ימי שני , רביעי ושישי בבוקר

ימי שלישי וחמישי- יוגה להריון

ימי ראשון  בערב- יוגה למתחילים

ושיעורים פרטיים .