הבת שלי הגדולה, בת 8 , ואני מוצאת את עצמי כועסת עליה הרבה לאחרונה, וזה מציק לי.
על מה אני כועסת ? שהיא לא עוזרת, לא מסדרת אחריה, רק דורשת, לא מדברת יפה, לא מכבדת , לא מעריכה, שהיא מפוזרת, מזלזלת, לא מקשיבה לנו, לא אחראית, מציקה לאחותה ועוד ועוד כאלה עניינים מוכרים, שאתם בטח יכולים להשלים לבד מההתנסות שלכם עם ילדכם.
כל ערב אני יושבת עם בן זוגי, ואנחנו מדברים על כמה אנחנו אוהבים אותה, כמה שלא טוב לצעוק עליה, ועל הדרך האחרת שאנחנו רוצים להגיע אליה.
ואני מנסה ומנסה כל הזמן בסבלנות אין קץ, ברכות, בהסברים, בדוגמא אישית, וזה לא עובד! היא בשלה, עד שאני מאיימת בסנקציות (שגם את זה אני לא אוהבת), מרימה את קולי (מאוד מאוד לא אוהבת), וכועסת…מאוד. כועסת כאילו שזה שהיא לא סידרה את הבלגן שלה למשל באמצע הבית, זה הפשע הכי נוראי שיש בעולם כרגע.
איך יכול להיות שהסירוב שלה לסדר את שביקשתי ממנה (כבר 10 פעמים האמנם)- הפך להיות לזעם עצום בתוכי כלפי הקטנה והאהובה (באותו רגע היא לא אהובה בכלל) הזאת?
תמונות תמונת מהעבר עולים לתודעה, פלשבקים מההריון דרך הלידה ועד היום- על כל ההשקעה העצומה שהשקענו בה , ברמה הפיזית ובתשומת לב הגדולה למה אני אומרת לה, איך , כמה , איפה ומתי. איך להקשיב ללב שלה, ולתת לה את הכלים לפגוש את החיים והאתגרים בהם וכו' וכו'- ים של נתינה אין סופית.
כל התמונות האלה עולות כאשר אני מבקשת ממנה משהו והיא עונה בחוצפה. ובום- הכל מתפוצץ לשברים שברים של רגשות טעונים שמציפים אותי לגל שרוצה להגיב ושואל: "מה לעשות איתה"?
כי הרי להעניש- זאת לא דרך בשבילי, ולהרביץ -גם לא בא בחשבון כמובן (אף על פי שלפעמים בא לי להעיף לה איזה אחת), וגם לצעוק …וואו, כמה אשמה עולה בי שאני כבר צועקת. ישר עולות תמונות (אחרות) מהעבר , שהייתי קטנה וכל כך סבלתי שצעקו עלי. אני פוחדת מצעקות, יש לי שם אישו רציני (שאני מטפלת בו כבר שנים), וכל פעם שאני מרימה את הקול או אומרת מילים פוגעות, אני מרגישה שאני פוצעת אותה. פוצעת את הלב הקטן שלה, הורסת את כל העולם הקסום שטרחנו לטפח, ומזרזת אותה לתוך עולם אלים ולא קשוב.
וכיוון שאנחנו אחד בעצם, הבת שלי נמצאת בתוכי, אז אני פוצעת אותי , כועסת עלי, מאשימה אותי. הילדה הקטנה בתוכי מתכווצת והאמא בתוכי מרגישה אשמה, כועסת וחסרת אונים.
מעגל סגור ולא מזין של אשמה וכעס שמקטין אותי ומכלה את כוחותיי, מותיר אותי עם פנים מרירות וקשות ועם שנאה..לעצמי.
את המעגל הזה כל אחד מאיתנו מכיר דרך מה ש"בוער" לנו כרגע, האדם או הדבר הזה שהוא מראה כל כך חזקה ש"מקפיצה לנו ת'פיוזים/ לוחצת על כל הכפתורים שלי". באינטנסיביות של החגים זה עולה עוד יותר חזק דרך מי: העסק? החמה? הבעל? המדינה? המצב?הבוס?
תרגול היוגה על המזרון לא תמיד עוזר במפגשים הקשים האלה עם החיים, עם עצמנו בעצם, ודורש ממני הרבה תרגול יוגה/מודעות במשך היום. כן, לפעמים אני יוצאת מהתרגול נינוחה ומאוזנת וכולי אהבה לכל מה שקורה, ולפעמים, מיד בסיום התרגול "היא" או "הוא" עושים משהו "לא בסדר" , והנה אני כועסת שוב…ושוב אשמה: "אחרי 15 שנה של תרגול- את לא מוארת" גוערת בי האשמה "הנה, את צועקת על הבת שלך, את מבזבזת את הזמן שלך, לא למדת כלום, איך את יכולה ללמד? זה לא עוזר לך היוגה- הנה עובדה!!" אלה הקולות שאני שומעת בראשי, והם הרבה יותר קשים מצעקה או מכה…
התרגול "אחרי המזרון" היומיומי מול כל אלה , מול מה שמזמנים החיים כל יום וכל רגע, הוא מאתגר מאוד, .אך מבחינתי הוא לא אופציה, אלא הכרחי, כי אני לא מסתפקת "בלשרוד את היום" אלא רוצה גם להנות ממנו ולראות את הניסים שמתרחשים בו כל הזמן.
התרגול עוזר לי לראות אותם,את הניסים. להבין שכל אלה רק מחשבות, תקליט מוכר וידוע שאומר כל הזמן בצורה זו או אחרת ש"אני לא מספיק טובה". התרגול מאפשר לי לחזור אלי, לא "מה לעשות איתה", אלא מה לעשות איתי : להרגיש בסדר עם הכעס או האשמה ולתת לו מקום. להתבונן פנימה ולתת מקום לקושי ולתסכול (במקום לגשת למקרר או למחשב,או כל התמכרות אחרת שיש לכם… או להוציא את זה על עוד אנשים פה בסביבתי). לגשת אלי ולהעניק לי חמלה, חיבוק של אהבה לצדדים השונים שיש בי. חמלה לאמא שכל כך משתדלת ומסורה. לאמא המתסכלת, האוהבת, השונאת, שרוצה לחנך ושלא רוצה לחנך- ולהבין אותה. חמלה לילדה הפנימית שבתוכי.
התרגול מאפשר לי להסתכל על זהר שלי כמה פעמים ביום ולא רק לראות את "הילדה המעצבנת", אלא את הילדה המדהימה הזאת. את האלוהי שבה. את כל הדברים הרבים שהיא התברכה בהם. לראות את הבלגן שהיא עושה- לא כדי לעשות לי דווקא, כי זה איך שהיא ויש בזה גם מלא יופי , יצירתיות, ספונטניות, היא לא זקוקה לסדר הזה, אלא אני בלבד, היא כולה מלאת חיים וחופש.
דרך היוגה אני חוזרת אלי מארצות הבדידות והניכור המבוצרים בכעס ובקור. כי כשאני מתעסקת בה , אני לא נמצאת שם בשבילי. התרגול מראה לי לקחת אחריות על מה שקורה: "היא מכעיסה אותי, היא מעצבנת, היא גורמת לי להתנהג ככה…היא, היא היא אשמה"…מכירים? כן , כולנו . זה השיח הקורבני המוכר והידוע שאולי שם אותנו צודקים אבל תמיד , תמיד אומללים . היכלות לראות את זה, ואז לבחור לראות את הדבר הזה בתוכי שעורר את הכעס אצלי, שאין לו שום קשר לזהר או לחמותי או למזג-אויר…לזהות אותו להכיל אותו.
כל אלה מרככים את הכעס לגמרי (לא להיסחף….זה עד לפעם הבאה שאפגוש שוב ובקרוב מאוד אותה סיטואציה. אולי אגיב שוב באותה הדרך?אולי פחות ?אולי יותר? אני לא יודעת. אני פה כדי ללמוד את השיעורים, ולפעמים הם אותם שיעורי בית ,כל יום, בנושא מסוים, עד אשר הם מסתיימים..וזה קורה למזלנו!) לעת עתה. הכל נרגע , ומשם אני יכולה להיות יצירתית איתה ולהשיג את מבוקשי בדרך אוהבת ולא כואבת. כך אני גם יכולה לסדר את הבלגן בשתי שניות בעצמי…יש פתאום הרבה אופציות ..יוצאת מהכלא שהכנסתי אותי אליו –שוב חופשייה ואוהבת.
מוזמנים לבוא לתרגל איתנו..באהבה מורן
שיעורים בהנחייתי: ימי שני רביעי ושישי ב-8:30 , קורס יוגה למתחילים 14/10, יוגה לנשים בהריון בשלישי וחמישי
מורן יקרה,
לשם שינוי אני חולק עליך במידה מסוימת.
אני בדרך הזו רק טיפה יותר ממך (הגדול בן 11) ולצערי אני יכול להבטיח לך שהקשיים הללו רק מתגברים …
אז מה עושים?
כאשר אני מסתכל על עבודה התפתחותית הרי שיש בה חלק של מציאת המקום המאוזן בתוכי, ויש בה חלק של הבנת המקומות שבהן אני צר ומצר, מוגבל ומתגונן ושחרורם (במלים פשוטות – עבודה פסיכולוגית רגילה).
במקרה של הילדים מה שנדרש בד"כ אינו מציאת המקום המאוזן – הוא עוזר לי לעצור את עצמי באמצע ההתרתחות ולהבין כי אין בה טעם והיא אך מזיקה ליחסים (לא לילד עצמו כמו ליחסים שלי עימו) – אך לא יותר מזה.
מה שנדרש – ואני בר-מזל שיש לי בת-זוג המזכירה לי זאת – הוא להבדיל בין הצבת גבולות ובין אכזבה מן הילד.
אין שום צורך להתאכזב, אולם יש צורך לפתח יכולת להעמיד גבולות בפני הילד. זהו אינו ענין של כעס וניטרולו אלא תרגיל באסרטיביות ובמנהיגות. הילד אינו צריך לקבל יחס (מובלע או ישיר) שהוא "לא בסדר" אלא שאסור לו לעשות משהו (ומנסיוני הכואב כדאי לצמצם תרגילים אלו למינימום שבאמת חשוב לי).
הדבר השני הוא להבין שהילד אינו אני, יש לו עולם משלו יכולות שלו וצרכים שלו. אני לא צריך לחנך אותו להיות כמו כל הדברים שאני מעריך והייתי רוצה להיות.
אני חושד שלנו המטפלים וה-"מתפתחים" יש נטיה לעסוק ברגשות ובהכלה גם כאשר מה שנדרש במציאות היא פעולה ענינית וברורה.
המצב שאת מתארת, המוכר אני מניח אולי לכל ההורים, אינו דורש הבנה רגשית של עצמי או של הילד – אין בו מורכבות אלא צורך ללמוד להיות ברורים, כוחניים במידת הנדרש, קשובים, ומוכנים להתפשר.
מקוה שלא נשמעתי מטיף, שנה טובה של הורות מתקבלת על הדעת
עפר
עופר יקר, אוהבת לקרוא את שאתה כותב. אני לא רואה סתירה אלא עוד צד , או ההתנהלות שאחרי…דיברתי על מה קורה לי באותו הרגע של הכעס שמתערבב עם אשמה, לתגובות האוטומטיות לעומת התגובות הברורות, הרגועות והמעצימות שלי כאשר אני מוצאת את עצמי בתוך כל זה, אז אני יכולה להיות אסרטיבית אבל לא אלימה, אסרטיבית אבל לא פוגעת או כעוסה . מסכימה שצריך פעולה עניינית וברורה .. לי לא הולך רוב הפעמים.. אלא אם אני מכילה את עצמי קודם, אז כנראה גם זהר קולטת את זה ואין ריחוק ביננו אלא המון קירבה …שנה טובה ואוהבת
אני מקווה עופר, שאתה לא נשמע לעצמך מטיף ולא נראה לי שאתה חולק על מורן. אין כל סתירה בין שניכם. אין סתירה בין לקיחת האחריות האישית שרוצה לקחת על עצמה מורן לבין הרצון לנקוט פעולה עניינית של הצבת גבולות.
אין גם שום ספק, שהצבת גבולות לא חייבת להיעשות בצעקותהתפרצויותכעס. באופן אישי אני משתדל לבחור בדרך של הדוגמה האישית והסבר לא בשעת ה"קונפליקט".
לפני שבועיים שאלתי את מעין בן ה-17 אם הוא זוכר שאי פעם בחייו צעקתי עליו. התשובה היתה לא. גם בלי צעקות הוא בוגר ומקסים. המון דברים שחשבתי שכדאי שישתנו אצלו, כאשר היה צעיר יותר כבר השתנו. בלי שצעקתי והתפרצתי עליו. כאשר עשה בחירה שגויה לדעתי, רק הייתי מחייך ומסביר לו למה הוא שוגה וכן, לפעמים עשיתי במקומו וניקיתי אחריו וכן הלאה. ככל שהוא מתבגר הוא מבין יותר דברים שניסיתי להסביר פעם ולשמחתי גם מיישם, כשם שאני מבין יותר דברים שהסביר לי אבא שלי בילדותי. לי אגב, לוקח שנים רבות יותר, לדעתי, כי זה בא מלווה בכעס והתפרצויות מצד אבא, שכמובן עשה כמיטב יכולתו.
אוהב אותך מורן 🙂 בהצלחה
אהרל'ה גם אני מתגעגעת לחיוך הזה שלך, תודה
מורן. כתבת מקסים, אמיתי, מרגש ונוגע .
תודה קרן:)
מורני יקרה. איזה דיון מקסים מתרחש פה. תודה לכולכם. מכל אחד מכם אפשר לקחת וזה שוב מזכיר לי ,את העובדה שהחיים נדיבים ומזכירים לנו דרך הילדים שלנו גם להתגמש, גם להיפתח ,גם לשים את הגבולות שלנו ולזכור את ערכינו. בעצם כל ההצגה הזו של הילדים נעשיית לגמרי בשבילינו! ואהבתי את מה שאהרלה אומר שבסוף הם לומדים את מה שהם צריכים ללמוד בכל מקרה. זה מחזק את הדברים שהכל בעצם נעשה בשבילינו.
תודה לכולם.
תודה יקרתי
מורני יקרה. איזה דיון מקסים מתרחש פה. תודה לכולכם. מכל אחד מכם אפשר לקחת וזה שוב מזכיר לי ,את העובדה שהחיים נדיבים ומזכירים לנו דרך הילדים שלנו גם להתגמש, גם להיפתח ,גם לשים את הגבולות שלנו ולזכור את ערכינו. בעצם כל ההצגה הזו של הילדים נעשיית לגמרי בשבילינו! ואהבתי את מה שאהרלה אומר שבסוף הם לומדים את מה שהם צריכים ללמוד בכל מקרה. זה מחזק את הדברים שהכל בעצם נעשה בשבילינו.
תודה לכולם.