אוקטובר 2014.
הפעם זה היה מאתגר , קשה ואפילו מדאיג.
ההתקף שהתפרץ סרב ללכת.
10 חודשים של התנקות רצינית ביותר.
הבטן שלי דיממה, לא עיכלה כמעט כלום, חסרת שקט.
לא פעם שיתפתי אתכם במסע שלי עם מחלת הקוליטיס.
20 שנה שהיא נמצאת איתי.
ו-20 שנה שאני מטפלת בה בעצמי.
ללא רופאים וללא תרופות.
הפעם הזאת כשהיא הגיעה- לא התפלאתי.
באיזשהו מקום זימנתי אותה אלי.
מי מזמן לעצמו מחלה? כנראה שרובנו. אולי לא באופן מודע, אבל אני באופן מודע ידעתי שהיא תבוא לגאול אותי.
כדי להביא סדר חדש.
כדי לנקות באופן יסודי את החרא הישן . את הדפוסים העתיקים שנמאסו עלי.
כדי לעורר אותי.
לא צריך מחלה כדי שאלה יקרו! אפשר גם בלי! אבל הייתי צריכה כנראה קטליזטור שכזה…
זה הגיע אחרי דרמה רצינית (ששיתפתי אתכם עליה לפני כשנה),
כשהכל נרגע מבחוץ, הבטן התחילה להוציא את הדרמה החוצה.
כל המתח והפחדים שהיא אגרה- היא מתחילה לנקז.
אז כאמור- ידעתי שזה יבוא – ולכן גם לא פחדתי ולא התרגשתי מזה.
זה מתחיל על אש קטנה, ולאט לאט עולה באינטנסביות. עוברים לגור בשירותים.
ואני…מכירה אותה טוב. "קטן עלי" . אמרתי לעצמי. די זלזלתי בעניין. ידעתי מה אני צריכה לעשות ברגע שזה יהיה לי יותר מידי. יש לי מלא נסיון וכלים. אז המשכתי בשלי. בלי להביא לה הקשבה ותשומת לב מיוחדת.
לפני 5 חודשים בערך- אמרתי: "זהו. מורן- תראי את הבטן שלך . היא סובלת. זה לא מצחיק יותר. את מטפלת בכולם ולא בעצמך. הגיע הזמן שתתני יחס למקום הזה שזועק עלייך בתוכך. די להתעלמות. די לאלימות. המחלה הזאת לא תעלם אם תתעלמי ממנה. היא מחריפה. את רואה את זה. יאללה, קחי את עצמך ביידים ותתחילי."
אז התחלתי לטפל:
-המון עבודת נשימה לבטן ונשימות מרגיעות ומאזנות
– תרגול מדיטציה ויוגה כל יום בלי לפספס
– תהליך רגשי יומיומי עם הילדה הפנימית בכתיבה ובציור אינטואיטבי
– התחלתי ללמוד לנגן וחזרתי לשיר
– עשיתי צום פעם בשבוע
– הורדתי גלוטן לגמרי, הורדתי את כל הסוכרים
ואחרי חודשים עברתי לאכול רק:
אורז לבן, קינואה, טחינה לבנה, בטטה, דלעת וקישוא.
זהו. בלי שמן. גם לא זית. בלי מלח. בלי תבלינים. בלי פרות. בלי ירקות (חוץ משלושת אלה שציינתי…וזה היה החלק הקשה- לוותר על כל הרואו פוד האהוב עלי..). בלי גרעינים ופירות יבשים. בלי ללכת למסעדה או סתם לאכול בחוץ. בלי אבטיח ומלון בקיץ…ככה 4 חודשים.
-הלכתי סוף סוף לבקש עזרה מהרפואה סינית. התחלתי דיקור. שתיתי תמציות צמחים.
כל אלה שיפרו משמעותית את המצב. אבל עדיין הבטן סובלת מאוד.
אי אפשר להתאפק בזמן התקף. ..כשצריך ללכת – אז צריך לרוץ…אם לא תאונה..תנסו אתם להיזכר ביום אחד של קלקול קיבה או וירוס בטן-ואולי תצליחו קצת לתפוס מה זה אומר כמה חודשים כאלה…
בשלב הזה כבר התחלתי לדאוג. להתייאש. נכנעתי.
אני לא מצליחה לרפא את המחלה הפעם. או יותר נכון הגוף שלי לא מצליח לרפא את עצמו. כל מה שהאמנתי בו- אולי לא נכון? אולי יש לי סרטן במעי? אולי אני בכלל עומדת למות? ואיך זה יכול להיות?
קבעתי תור לרופא.
הרופא רואה בדיקות דם עם תוצאות נהדרות. בדיקות נוספות תקינות. לא רואה שום רקורד למחלה שלי אצלו במחשב.(כי לא ראיתי פה מאז הצבא- עברו 20 שנה!) "את רוצה להגיד לי שיש לך קוליטיס ולא לקחת תרופות אף פעם?" הוא אומר לי בחוסר אמון מוחלט…
שולח אותי לבדיקות רציניות יותר- קולונוסקופיה עם ביופסיה וכל זה…
גם המדקרת המאוד ותיקה אמרה לי בפגישה האחרונה שיש גבול למה שהרפואה הסינית יכולה לעשות . שההתקף חמור מידי. על אף ש"מצבי מרשים" באופן כללי. שצריך תשובות קונבנציונליות דחופות על מנת להתחיל טיפול תרופתי. היא אמרה לי שהגוף שלי כבר כנראה לא יכול לרפא את עצמו כמו מקודם, כי זה כמו מכונית שנוסעת 38 שנה (יש לי עוד שבוע יומולדת!). בסוף היא מתעייפת. צריכה מוסך.
לא האמנתי. כי אני מרגישה ממש טוב למרות הכל. לא מרגישה שהגוף עייף, חולה , או לא מסוגל לרפא את עצמו, אבל יחד עם זה הבטן ממשיכה לסבול…
המשך בפוסט הבא…
אני רק רוצה להמליץ למי שמסתקרנ/ת לקרוא בנתיים את הספר הנפלא ומעורר ההשראה: "מתה להיות אני" מאת אניטה מורז'אני. ספר שלא הפסקתי לבכות בו מהתרגשות. מהחוכמה שכתובה שם . מהרסונאנס למצב שלי. ספר מרפא. ספר משנה תודעה. מומלץ כל כך לקרוא . באהבה
מי שקרא/ה מוזמנת לשתף כאן…
