אוהבת דרמה? אני? מה פתאום! כך חשבתי על עצמי עד לפני כמה שנים, אבל בשנים האחרונות גילתי שכן- אני נמשכת לדרמות, אולי אפילו מכורה…
נכון שאני רחוקה מלהיות דרמה קווין, וגם החיים שלי בפנים ובחוץ הם בסה"כ שקטים (לפחות יחסית..), אבל אם אני מסתכלת ממש מקרוב ובכנות על חיי, הנה מה שאני מבינה בתקופה הזאת:
בשבועיים-שלושה האחרונים אני בריאה, אחרי חודשיים של חולי (מי שלא מעודכנת מוזמנת להציץ בניוזלטר האחרון), המחלה הזאת מבחינתי היא דרמה פרי מעשה ידיי. המחלה שחזרה אלי סיפקה לי מלא מתנות ותקופה מאוד מאוד מעצימה וטובה, לכן לא כל כך הסכמתי לה ללכת ממני כל כך מהר.
אולי לחלק מכם זה נשמע מטורף, אבל כאלה אנחנו. אנחנו כל הזמן רוצים להיות בריאים, וזה מה שאנו כל הזמן שומעים כל החיים ואומרים לעצמנו ולאהובים שלנו ("העיקר הבריאות" וכו') , אבל בבדיקה העמוקה שעשיתי עם עצמי בתקופה הזאת תוך כדי הקושי הפיזי, גיליתי שהמחלה משרתת אותי נפלא (שוב- ראו מייל אחרון), לכן בתוך המחלה נראיתי והרגשתי בריאה, לא צרכתי שום תרופה- כי ידעתי שהכל בי- אני יצרתי אותה ואני -ורק אני -יודעת איך היא תלך, ולמרות שפיזית הייתי כמו חצי נכה, בפנים הודתי ונהנתי מהתהליכים שעברתי ומהמתנות שקיבלתי .
התובנה הזאת, ההשלמה עם המחלה, ההכרה בה ובצורך בה, הם שהביאו להחלמה. אך האם אני יותר מאושרת מאז? לא . למה? כי שמתי לב שדאגתי למלא את החלל בדרמות "מבחוץ" – הבנות שלי ובעלי היו חולים, פתאום עניינים עיסקיים העסיקו אותי, עניינים עם המראה שלי ועם מערכות יחסים משפחתיים, הכל צץ פתאום ותפס מקום -שחלילה לא יהיה משעמם…
ואז הלכתי לתרגל, לעשות הפסקה טובה, להקשיב באמת – כדי להבין מה באמת קורה פה, וראיתי שאני פוחדת …שדווקא שאני במקום טוב והכל בסדר מופיע פחד וחשש גדול יותר ממה יהיה. דווקא המקום הזה הוא פחות יציב עבורי, יותר מאיים…מדהים אה? הדרמה היא המקום היותר מוכר שבו אני במיטבי, המודעות שלי הכי מחודדת, אין בי פחד, שום דבר אינו מטריד אותי, השינויים הכי עמוקים ומשמעותיים קורים שם.
על מזרון היוגה שלי בשקט, בהרפיה, בנוכחות ובנשימה באות ההארות. שוב נזכרת שאני יכולה להיות בטוב ומאוזנת בלי להרגיש משועממת ואז לייצר דרמות. אני אוהבת את האינטנסביות של העבודה הפנימית שמתרחשת שאני חולה למשל, אני אוהבת להיות מאותגרת, אך האם אני זקוקה למנה כזאת גדושה של ערבול כדי להרגיש קיימת?
עכשיו אני מבינה, להיות ביוגה מחזיר אותי להבנה שהכל בסדר, שהנה חזרתי לבית שלי הפנימי, ושרק זאת הדרך בשבילי למלא את עצמי, ואז אין אפשרות לטפילים, לדרמות, למחלות לפלוש פנימה. כשאני ביוגה אין שום דבר ויש הכל .
אני יודעת שאני מוכנה לדרך שקטה יותר, דרך שמקבלת את הטוב שיש בלי לחשוש, בלי להרוס ולקלקל, דרך שמעיזה לעשות שינוי בלי לעשות גלים ענקיים בים, לדעת שמגיע לי לאהוב את עצמי גם כך .
מודה ליוגה שהיא העוגן שלי לראות ,להבין, לנוח, למלא את הריק בנוכחות , באהבה ובאמת.
באהבה, מורן
*אשמח לתגובות שלכם, לשיתופים, לדעת אם זה נגע בכם או לא, להעביר הלאה גם אפשר זה לא באמת אישי..
מתי אני מלמדת?
*ימי שני ב-8:30
*יוגה להריון- ימי שלישי ב-18:30
*טיפולים פרטניים ביוגה תרפיה
מקסים ומעורר השראה 🙂
מורן יקרה 🙂
את לא לבד בעולם הזה. כולנו גדלנו לתוכו, כולנו הפכנו ליצרנים אוטומטים של דרמות. נכון, יש המגדילים לעשות, אך אף אחד מאיתנו לא חף מדרמות. יצירת דרמות היא אחד הדפוסים הכובלים שלנו היוצרים הרבה סבל לנו ולסובבים אותנו. היוגה היא עוגן נפלא. אוהב אותך כפי שאת, עם הגלים והדרמות וגם בלעדיהם 🙂
ממליץ מאד גם על עוגן מדהים נוסף – תדרים בתנועה. אמנות עתיקה אשר יוצרת תהליכים של ריפוי והתמרה ושחרור מדפוסים כובלים. (למעוניינים להתנסות יש קורס בוקר וקורס ערב ביוגה הום בימי שלישי.
מורן, הנכונות שלך לשתף כל כך עמוק מאד נוגעת ומרגשת.
אחת ההתמכרויות הנפוצות היא התמכרות כימית לאדרנלין.
אנשים שעוסקים בספורט אתגרי אובססיבי,
מלווים בשוק שחור שמחפשים הזדמנות לריב,
חלק נכבד מעורכי הדין,
שוטרים (לפעמים, לא כולם),
מהמרים כפייתיים,
סוחרי בורסה שעוסקים במסחר יומי,
כל אלה מכורים לסם הכימי אדרנלין.
והדרמה היא צורך כימי בחייהם.
רק כך הם גורמים לבלוטת יותרת הכלייה לייצר אותו עבורם.