אני שומעת את הקולות המתלהמים : "השם ינקום דמם", "צירך לחסל אותם" , " נמחוק / נגרש / נעלים אותם"… אפילו "שמאלנית" נאמר ברשת כמו קללה עם מלא סימני קריאה.
עד מתי שנאה ונקמה?
שנאה ונקמה תבטיח את זה שמיקרים כאלה לא יקרו שוב?
לא.
שנאה מביאה לשנאה, מלחמה למלחמה , נקמה לעוד נקמה…מעגל של סבל ואלימות…
עד מתי?
גם בבית שלי אני שומעת קולות קטנים כאלה שצורמים לי, כששתי הבנות שלי רבות:
"את הצקת לי – אני יציק לך"
"את לקחת לי- אני יקח לך"
"את לא התנהגת אלי יפה- גם אני לא אתנהג אלייך יפה"
אומרות האחיות במריבות השכיחות האלה בינהן, וגם אז אני נעצבת וכל כך רוצה שהם יאהבו וישלימו –ויהיו אחיות טובות לנצח שאף פעם לא רבות. מסבירה להן שעדיף לא לעשות אחת לשנייה מה שעושה לך רע, מה שלא נעים לך (אהבת לרעך כמוך אתם יודעים).
אבל זה לא עוזר … הסברים הסברים…הילדים שלנו לומדים מדוגמא אישית…
אז מאיפה הם למדו לדבר ככה בלשון ה"שן תחת שן –עין תחת עין"?
יש סיכוי שהם שמעו את זה מאיתנו המבוגרים? ההורים? בטח מאבא שלהם לא ממני..או ..אולי גם ממני?
חלילה..אני חכמה וצודקת, נאורה ורודפת שלום
אני לא מדברת ככה אף פעם.
או שאולי אני לא זוכרת? או לא רוצה להיזכר בכל אותם פעמים שאני כן…
ברור שגם אני מתנהגת ומדברת ככה לפעמים, אנושית אני, אבל שאני שומעת את זה בבית שלי,או את העם שלי מדבר ככה, אני רוצה לשנות אותו, אני רוצה להראות לו דרך אחרת, אני רוצה לצעוק:
"אהבה! אהבה חברים, תאהבו אותם, רק ככה הסבל יפסק! אתם לא יודעים? הגיע הזמן! מספיק סבלנו!"
ושוב נעצבת. שלא כולם חושבים כמוני ..שוכחת שגם אצלי, בביתי ובחדרי ליבי יש את המקומות שאני חושבת באלימות ,שאני מתנהגת בכוחניות ובהתקרבנות
אז בימים טעונים אלה, אני מזכירה לעצמי חמלה , חמלה על זה שאני לא מושלמת, לאהוב אותי לא מושלמת, חומלת ומתבוננת בגוף הכאב הפרטי והלאומי, הקורבן שמקרבן.
וזה עוזר לי להיות בחמלה לביתי ולעמי, ולהיזכר שכל הקולות שנמצאים בחוץ- נמצאים בתוכי , ואני פה כדי לקחת עליהם אחריות, להכיל, לנקות, ולחמול על כל אלה.
אוהבת אתכם
מורן
אשמח לתגובות שלכם
מורן יקרה
כל כך אמיצה אמיתית וצודקת!!! מי ייתן ונדע באמת לסלק את האלימות מלבנו
היוגה ומורות כמוך הן האמצעי האולטימטיבי להגיע לשם.
תודה יקרה והרבה אהבה גליה
האם אפשר לסלק את האלימות מתוכנו? לא ממש…רק כשאנחנו רואים אותה שהיא קיימת בתוכנו, לא מתכחשים לה -אז מפלס האלימות יורד ומתרכך
תודה גליה יקרה
שלום מורן,
טוב לשמוע / לקרוא עוד מהגיגייך.
רציתי לחדד משהו ואולי אפילו יש בינינו אי-הסכמה …
מהות העניין אינה הפעלת הכח, לא רק שאנו מפעילים הרבה פעמים כח מוצדק, אלא שכח הוא אך התוצר של הבעיה האמיתית.
מקור הבעיה הוא הצרך להתגונן, היכולת שלנו לדמיין את עצמנו כחלשים ומאוימים גם בשעה שאנו מתעללים בזולת.
המחבלים רואים את עצמם כמתגוננים מפני הכיבוש הישראלי החזק והאכזר; הנאצים ראו את עצמם כמתגוננים מפני זקני-ציון חובקי העולם; ישראל רואה את עצמה מתגוננת מפני הפלסטיניים הרוצים להכחידה כמו שניסו הנאצים; השמאלנים מתגוננים מפני המתנחלים; …
ואנשי האהבה נוטים להתגונן מפני האלימות. הם עוטפים את הפחד שלהם בבגדים לבנים, ודיבור רך ושקט, ושטנה כלפי כל מי שמאיים על העולם שהם בנו.
אולם אם אינני מוכן להכיר באלימות כחלק ממנעד הרגשות האנושי איך אוכל להביא לה מרפא?
אם אינני מוכן לקבל שילדי רבים זה עם זה איך אאפשר להם התפתחות תקינה? הרי במקרה הרע אלמד אותם שצריך לפחד מאלימות וכעס.
לא, לא זו הדרך! אלא, כפי שכה יפה דייקת מורן, בחמלה – היכולת להכיל את המגבלה שלי/של הזולת ובפנימיות רכה (שעליה להתבטא לפעמים בחיצוניות קשה וכוחנית); היכולת לראות את האפשרות שלי/של הזולת לגדול, ולתמוך בו.
לתמוך בו ולא מחמת שחוסר האהבה שבו מפחיד אותי אלא משום שאני גדול מספיק להכיל את הפחד שלי, ולהתייחס אליו כאל בן-אנוש.
תודה עופר – דבריך מרגשים ומדוייקים, אני מכירה באלימות שבתוכי , כשאני מתכחשת לה אז אני בהתגוננות כפי שכתבת,
זאת עבודה פנימית מאתגרת כל יום מחדש לאפשר מקום לכעס /לאלימות – אבל היא היא שיוצרת ריפוי ושלום בפנים /בחוץ
וגם עופר..לוקחת את המשפט שלך :"אם אינני מוכן לקבל שילדי רבים זה עם זה איך אאפשר להם התפתחות תקינה? הרי במקרה הרע אלמד אותם שצריך לפחד מאלימות וכעס".
כי אני זוכרת בראש שזה בסדר שהן רבות, אבל עדיין..כשזה קורה …(וקורה לא מעט – מרוב שאני מתנגדת לזה כנראה)..זה עושה לי כזה חוסר שקט וסבל, וחוסר אונים…ואני באמת יודעת שמשהו בי צריך להשתנות בעניין / בגישה..אשמח לשמוע מה אתה עושה