להנות מהדרך

להנות מהדרך

נמאס לי לאכול מהר. כבר שנים שאני לא אוהבת את הדפוס הזה, אבל לא מסוגלת לשנות אותו.לא מסוגלת. כשמגיע הזמן לאכול, או כשאני באכילה, אני פשוט טורפת. לא טועמת, לא לועסת, מכניסה לפה-והופ..בולעת, וישר לכף הבאה..כאילו מישהו רודף אחריי, ואין לי ברירה אלא למהר, למלא את מיכל הבטן עד הקצה- ורק אז נרגעת.

לפני שבוע אמרתי די. נגמר לי עם העניין הזה של לאכול מהר. זה לא עושה לי טוב,הבטן שלי נפוחה, מסכנה ועייפה כל פעם (אפילו אם זה רק סלטים או אבטיח) ודי לי.

כאמור, אני מודעת לכך זמן רב ובכל זאת הפער בין הרצון לביצוע נראה עצום (יש לי תמונות של עצמי כסבתא שלווה ומחייכת, שם אני אוכלת לאט מגינת הירק שלי , אז יהיה לי זמן וסבלנות ..חשבתי לי לא פעם).

הדימוי שלי לפער הזה הוא כמו שתי גדות וביניהן תהום ענקית. אני עומדת מצד אחד של הגדה, איפה שאני נמצאת היום (אוכלת מהר לדוגמא), ובצד השני מעבר לתהום הגדולה – בגדה השנייה- איפה שאני רוצה להיות (לאכול לאט).

אבל מה זה הפער הזה?

למה זה נראה כל-כך בלתי מושג לעשות את השינוי שאנחנו כ"כ רוצים?

הרי בת'כלס, זה צעד פשוט (פשוט לאכול לאט- במקרה הזה), אך הוא צעד ענקי והשינוי הוא מהותי ומרגיש בלתי אפשרי כמעט כרגע. ובכל זאת הרהרתי לי,למה זה כל-כך קשה לעשות את הצעד על הגשר שיעביר אותי מצד אחד של הגדה לצד השני ,בוא אני רוצה להיות- ועכשיו?

תחילה הבהרתי לעצמי למה אני אוכלת מהר: כי שם אני רוצה לנוח, לצאת לחופש, לא לחשוב, לא להיות במודעות, פשוט להיות הכי חייתית, שלא ייגמר לי, הכי בייסיק, הכי הומלסית. כל היום אני בהקשבה- אז פה בא לי חופש.

זאת הייתה התחלה טובה, כי הייתה שם הבנה שהחופש הזה לא אמיתי בשבילי, זה יותר כמו אלימות לגוף היקר שלי, ושהגיע הזמן להסתכל על מה שקורה שם באמת.

אחר כך חשבתי- אבל איך אני אעשה את זה? זה הרגל בן 30 שנה פלוס…

ואז תרגול היוגה בא לעזרתי. אני שנים מתרגלת לאט ובתשומת לב, מלמדת לאט וברכות, מתרגלת את היומיום,וזה עושה לי כל כך טוב . אז כבר שבוע שאני מרחיבה את גבולות התרגול שלי גם אל מחוזות האכילה שלי.(דהא! איך לא חשבתי על זה קודם..)וזה הולך נפלא.

נפלא לראות איך התודעה נפתחת ואיך זה מעצים אותי. כאילו שאם אני יכולה לאכול לאט, אני יכולה הכל.. .

אני צופה בעוד ועוד דפוסים בחיי שנפרמים להם כמו בתגובת שרשרת כזאת, וזה מאוד מעניין.

וחוץ מזה, זה קסם. אני מרגישה בפעם הראשונה את הטעמים הנפלאים של האוכל הערב לחיך שאני מכינה, את המרקמים, את הדחף המוכר לבלוע ואז את העונג בללעוס. כמו במזרון אני מזכירה לעצמי שיש הרבה זמן, שאין לאן למהר, ואני חוזרת להיות בחוויה. בדרך. בחוויה המרהיבה של החושים, הרגשות, המחשבות. אני ביוגה.

ובטח שקשה ומאתגר- רוב הפעמים. בדיוק כמו על מזרון התרגול, מאתגר יותר להיות ביוגה שמוצפים ברגשות, כשכועסים וממורמרים, או כשהבנות קופצות , מבקשות ומרעישות, או כ"שמתים מרעב", או כשיש אוכל של אמא, או כשהשעון אומר שצריך לזוז. אבל אז כמו במזרון- אני נזכרת בעכשיו, חוזרת לתחושות, להקשבה ושוב להנאה מכל ביס. יש רק ביס אחד כרגע, ואני נהנית מהדרך. נרגעת בה.

שמעתי את שמעון פרס מתראיין בפסח. הוא סיפר איך שהפקקים בדרך לא הפריעו לו. הוא אמר משהו כמו: "אני דווקא נהנתי בפקקים, אפשר להנות מהנוף המשגע שיש בדרך, לראות את המשפחות יושבות במכונית יחד… יש לנו ארץ נהדרת.ארץ יפיפיה"

מברכת אתכם להיות בדרך שלכם,

אוהבת מורן

*מזמינה אתכם לסדנת יוגה בנושא- "להאט, להקשיב, לרכך"- יום שבת ה-2/6 9:00-15:00 ביוגה הום .עלות-290 ₪, בהרשמה מוקדמת- 250ש"ח עד ה-15/5

*שיעור יוגה בהנחייתי  מתחדש- ימי שני ב-8:30  החל מה-13 לחודש

*יוגה להריוניות- ימי חמישי ב-11 ימי שלישי ב-18:30