להיכשל ביוגה
"אני מרגישה שנכשלתי ביוגה", אומרת לי חברה יקרה, "אני לא מתרגלת יוגה
בעצמי בבקרים כמו שחשבתי שאני יעשה…שוקלת לעבור לפילאטיס"..
אני מקשיבה ומבינה. משיבה: "איך יקרה אפשר להיכשל ביוגה?
יוגה זה לא הודות להצליח או להיכשל…היוגה היא התבוננות, וזאת הזמנה להתבונן בדיוק על זה.
ביוגה אין מה להשיג/ להגיע/ לצפות/ להצליח ל.. אנחנו רגילים כל הזמן לבדוק כמה קיבלנו, כמה קצרנו , ולתת לעצמנו ציון נמוך? אנחנו טובים בזה. ביוגה אנחנו מסתכלים על הדפוסים האלה שלנו , הרצון הבלתי פוסק להשיג ולכבוש מטרה, הרצון המתמיד של "להיות שם", לראות את זה.
להסתכל על איך שהביקורת על עצמנו באה גם לתרגול שלנו, למזרון היוגה…ושם – זוהי ההזדמנות עבורנו. לראות ולהבחין בביקורת וכמה מקום זה תופס בחיינו. כמה זה לוקח אותנו הרחק מהרגע הזה- אל סיפורים וסרטים מוכרים של קורבנות, של להיות אשמה ובאשמה.
עצם ההתבוננות מביאה לשינוי". שם היא מתחילה. אין את מי להאשים, לא את עצמנו, לא את היוגה , לא את המורה ליוגה. זה רק עוד דפוס/ הרגל/ זיכרון/ מחשבות שלנו שאנחנו כל כך רגילים להיות בהם, להזדהות איתם באופן אוטומטי, כל הזמן, כל היום. .. יוגה זאת הזמנה לראות את זה, ולתרגל את זה כל הזמן, ואז יש בנו חופש, חופש מעצמנו שנתנו לעצמנו .
לא לעשות כלום
היום (25/10) התאמנתי בלא לעשות כלום. לא, לא מרצוני החופשי חלילה, כי אני מוכרת לעצמי בתור דוארית לא קטנה, שאף פעם לא חסר לה מה לעשות בכל רגע נתון. אבל היום הבת שלי חלתה ונשארה בבית, וגם אני הבנתי שהגוף שלי עייף ומבקש לנוח, אז כבר ב-9:00 בבוקר (!) נכנסנו למיטה והתכרבלנו לנו שעות. "החברה" שם למעלה בתוך הראש לא הרפו (בזמן שהגוף דווקא כן), להגיד שאני מבזבזת את הזמן, שאני לא בסדר, שזה "יום עבודה"… ואני…שכבר מכירה אותם טוב, ואת כמה שהם טובים בלגרום לי להרגיש לא טוב (נראה אתכם קוראים את המשפט הזה שוב), נשארתי לי עם זהר במיטה והתענגתי כל פעם מחדש בטוב הזה שמתאפשר פה לי ולה.
הפעם הראשונה שלי
הרבה פעמים במהלך השיעור, אני מזכירה לתלמידים את "המבט של היוגה" , אני מכנה אותו. המבט שמסתכל על העולם, על כל דבר שקורה- כחדש, קורה עכשיו בפעם הראשונה. לכן כל פעם, וכל יום (מזה 15 שנה) שאני נמצאת בתנוחת ה"כלב מביט לאחור" , היא חדשה, אני חדשה, אני מתחילה . לכן אני אף פעם לא משתעממת . בעצם כל רגע הוא חדש ולא יחזור עוד, אז כך גם הנשימה שעכשיו נכנסת, התחושות שיש בגופי כרגע…הכל חד פעמי. המבט הזה הילדי, המתפעל ממה שמתרחש הרגע כ/בפעם הראשונה הוא מפתח בעולם היוגה.
כשאני לוקחת את המבט הזה הבייתה (וזה פשוט אך לכן כל-כך מורכב להיות בו), אני יכולה לראות את הבנות שלי בפעם הראשונה, סיטואציות "שגרתיות" בפעם הראשונה, והכי משמעותי עבורי זה להסתכל על בעלי בפעם הראשונה.
לראות אותו בלי כל הסיפורים, העניינים , הכאבים, הזיכרונות שצברתי עליו עם השנים ( ואנחנו למעלה מ-15 שנה יחד…), לראות אותו ככה, נקי מכל בוץ השיפוטים והאמונות שיש לי עליו. בפעם הראשונה . עכשיו.
ואז כל מה שאני רואה זה אהבה. אני רואה אותו ואותי באהבה הטהורה שהיא אנחנו. זה מזכיר לי את המשיכה הזאת שחיברה אותנו יחד, והקימה את הבית המקסים הזה עם הבנות היפות האלה.
בזמן שאנחנו מפנים לעצמנו ל"זמן זוגי", זמן האיכות שלנו בלי הבנות, גם שם אני מתרגלת את ההסתכלות החדשה, הבראשיתית: להסתכל בעיניים מחדש, להחזיק יידים בפעם הראשונה, ואת הנשיקה הראשונה לאיש החדש הזה.
אוהבת מורן
(שיעורי היוגה שלי:*שיעורים קבוצתיים בבקרים- ימי שני ,רביעי ושישי
*קורס יוגה למתחילים- ימי ראשון ב-19:00
*יוגה לנשים בהריון- שלישי ב-18:30
*ושיעורים פרטיים- עכשיו במבצע על רכישת סידרה של 10 שיעורים)
מורן היקרה,
קורא כל פעם את מה שאת כותבת, דברים שידעתי, דברים שיודע, דברים שלימדתי, ואיזה כייף 🙂 אני קורא בצמא, כאילו זו הפעם הראשונה שאני מגלה אותם.
תודה שאת ממשיכה לעזור לנו לגלות דברים מחדש, דרך העיניים שלך. דרך המבט שלך, דרך הרצון שלך להעביר את זה הלאה…
והרי כל כך קל לנו לשכוח
תודה רבה ומקווה שנרקוד מחר יחד תדרים בתנועה