המשפט הזה מלווה אותי רוב החיים. מגיל צעיר כשהייתי רוקדת חמש פעמים בשבוע ועד היום.
היו תקופות שזה הגביל אותי, הייתי צריכה לנוח, לעשות פחות ולחכות שזה יעבור. חשבתי שחוסר תנועה ירפא את זה.
ואז פגשתי את היוגה. התחלתי לתרגל והרגשתי איך הגוף שלי נפתח וכשנכנסתי לזה יותר ותרגלתי כל יום הבנתי כמה זה מרפא לי את הגוף (והנפש כמובן..) ובעיקר-כאבי הגב פחתו בצורה משמעותית.
האימון שלי נעשה מאד מדויק, מאד מכוון ולמדתי איך להגיע לכל תנוחה בדרך הכי קלה, שלא מערבת עומס על הגב, ברכיים, מפרקים.
הרגע המשמעותי ביותר היה כשהבנתי את המשמעות של הכפיפות לאחור, אלה הן תנוחות כמו הגשר, הגמל, הקוברה, בהן הגב לכאורה "מתקפל" אחורה ולעין חיצונית זה נראה די אינטנסיבי לגב. הכפיפה לאחור, כפי שלמדתי ממורתי אורית סן גופטה, היא בעצם הארכה של החלק הקדמי של הגוף ולא כפיפה של הגב. אם עובדים על זה בצורה כזו, התוצאה היא חיזוק השרירים שנמצאים סביב החוליות וכך בעצם החוליות מתעצבות ומתחזקות.
את אימון הכפיפות לאחור מתחילים בשכיבה על הבטן, בתרגילים עדינים של חיזוק הגב ולאחר מכן ממשיכים לתנוחות המורכבות יותר.
ככל שהתאמנתי יותר, מצאתי את האימון הזה כפיתרון לכאבי הגב שלי והיום אם אני קמה בבוקר עם כאב אני יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות.
ויותר מזה, ברוב הימים בהם אני לא מתרגלת יוגה הגוף שלי כואב ובמיוחד הגב. כאילו שמישהו הפסיק לי את הזרימה.
אני מודעת לחשיבות של היוגה בחיי, מעבר להיבט הרוחני והנפשי הבלתי נפרד- אפילו בהיבט הפיזי היומיומי. ימים שבהם אני קמה ומתרגלת נראים ומרגישים אחרת. ותמיד לטובה.
מאת תמר קרמר
ימי רביע ב-20:00 ויג'ננה יוגה
