ביוגה מדברים הרבה על הרפיה. הרפיה תוך כדי תנועה, בזמן התנוחות ובשכיבה על הגב כשהגוף נח בשוואסאנה. אני מוצאת את ההנחיה הזו "להרפות" קשה ביותר. כשהתחלתי לתרגל יוגה, לפני שנים, היה לי קשה לקבל אותה, העדפתי לעבוד קשה ולהרגיש את הגוף נמתח ואת השרירים עובדים, רק אז הייתי מסופקת. חיכיתי לסוף השיעור- לשוואסאנה, אז אוכל לשכב על הגב ולהרגיש שמגיע לי לנוח אחרי שעבדתי כל כך קשה. אבל אז גיליתי שגם על הגב, כשהגוף לא בתנועה, לא מוחזק ורק נח לו על הרצפה, גם שם יש עבודה וההרפיה לא מובנת מאליה. בשיעור אחד אמרה המורה להרפות את השרירים סביב העיניים, להרפות את העפעפיים ולתת לגלגל העין לשקוע בתוך ארובת העין. פתאום שמתי לב שכשאני שוכבת על הגב ו"מרפה" אני לא באמת מרפה עד הסוף ואפילו די מכווצת. העיניים תמיד היו במתח, עצומות חזק מידי, הפה סגור בכוח ועוד כל מיני שרירים בידיים, רגליים שהיו מוחזקים בלי ששמתי לב. אז התחלתי לעבוד על זה. זה היה תהליך תודעתי, הגוף לא ידע לעשות את זה לבד הייתי צריכה להנחות אותו, איבר איבר . היום אני מכורה לתחושה הזו של ההרפיה המוחלטת, ההתמסרות הטוטאלית לאדמה, לאוויר. זה לא בא תמיד באופן טבעי ועדיין צריכה להנחות את הגוף בכל פעם מחדש.
הפרדוקס האמיתי, נמצא בהרפיה שבתנועה. איך אפשר להרפות בזמן שזזים? הרי השרירים פועלים, הגוף במאמץ אז למה להרפות? ואיך? את החיפוש הזה אני עדיין עושה, לעיתים מצליחה יותר, לעיתים פחות. זו אחת ההנחיות הקשות ביותר לדעתי, בתרגול היוגה ובחיים בכלל. הדרך שלי ביוגה מקבילה לדרך שלי בחיים- אני לומדת להרפות. זה משהו שתמיד צריך תזכורת, גם כשאני חושבת שהצלחתי- אז מתגלה עוד מקום מתוח, מכווץ, סגור. החכמה היא לדעת איפה לשחרר. כשאני עומדת בתנוחת העץ, רגל אחת משתרשת לאדמה- פעילה, רגל שנייה משתרשת אל רגל העמידה-פעילה, הידיים מושטות מעלה לשמיים-פעילות, אך אין סיבה שיהיה מתח בבית החזה, בכתפיים, בכפות הידיים, בגב, את כל המקומות האלה אני יכולה להרפות. כשאני מתעצבנת על בן זוגי שלא עשה משהו כמו שאני הייתי עושה, אני יכולה להגיד לו את זה, מה שיגרור עוד עצבים ועוד מתח, או שאני יכולה להרפות, לתת לו לעשות את הדברים בדרך שלו ולסמוך עליו.
כשאני מתרגלת אני מוצאת את עצמי מחפשת אחר ההרפיה ולפעמים, מרוב חיפושים אני מתאמצת ושוב מחזירה את הכיווץ אל הגוף ואל התודעה. במצבים כאלה אני חוזרת אל הנשימה, היא המצילה שלי, כשאני מתרכזת בזרימה של האוויר בגוף בזמן התנועה שלו, אני חווה את ההרפיה ואז זה טבעי, בלי מאמץ או מחשבה, זה פשוט נמצא. הגוף עובד, אבל לא כולו חייב להיות במאמץ, תמיד יש מקום שיכול להרפות.
יש ימים שזה פשוט, ויש ימים שזה נתקע. אם אני לא לוקחת את עצמי יותר מידי ברצינות, זה עוזר, גם ביוגה וגם ביומיום. קצת קלילות, חיוך ונשימה. הסביבה מגיבה לזה ואנחנו ניזונים מהסביבה..
טיפ קטן לאימון: בזמן התנוחות והמעבר ביניהן, תמיד טוב להתרכז בנשימה, ממש להעביר את תשומת הלב אליה ואז הגוף כבר יעשה את שלו- מה שצריך לעבוד יעבוד ומה שלא- יהיה בהרפיה.
טיפ קטן לחיים: לחייך…:)
תמר מלמדת בימי רביעי ב-20:00 שעור וי'גננה יוגה – מוזמנים לחוות
הדברים שכתבת מאד חשובים ולא קלים להשגה.
אפשר לחשןב על שני כיווני הזרימה בגוף: זה שפועל כנגד כח המשיכה ומושתת על עבודת שרירים מאומצת, והכיוון השני הוא ההתמסרות לכח הכבידה של כדור הארץ. אם באמת מתמסרים לכח הזה, אז ניתן באמת להגיע להרפיה.
כמו שכתבת כל-כך יפה, אנחנו צריכים את שני הכיוונים האלה בו זמנית בכל תנועה, גם בזמן תרגול יוגה.
תודה,
בכל רגע נתון אפשר לקבל עזרה מהמילים היפות שכתבת.
המתרגלת יוגה שנים, הדבר שנגע בי במיוחד
הוא הקשר ו״האחד״ של היוגה והחיים.
מקוה להצליח לזכור לחזור לנשימה ולשחרר,
אני זקוקה לזה
תודה
היי תמר תודה
אני לא מתרגל יוגה. את שלוותי הפנימית אני מקבל בהתמסרות וכניעה למציאות ללא שיפוטיות טוב או רע . ממודעות ונשימה הקשר שלי לגוף קלוש
בנימין
תמר
הכתיבה שלך כמוה כרגע הרפיה
אהבתי ללמוד ממך
מחייך אלייך
הי תמר
המאמר שלך לקח אותי אחורה בזמן- מלפני 40 שנה ועד לפני 25 שנה. בהם עסקתי גם ביוגה. קראנו לזה מדיטציה סינית אך זה היה בעצם אימון יוגה שהתרכז הרבה מאוד בנושאי הנשימה וההרפיה של הגוף אך בעיקר של הנפש.
עשית לי פלאש-בק חזק לאותם שנים.
הצלחת לתאר במדויק את הנקודות החיוניות בהרפיה הלכאורה פשוטה אך מאוד קשה לביצוע נכון ומדויק.
כה לחי, יישר כח
קותי