היה היה יער

היה היה יער.
יער מלא בעצים צעירים וגבוהים.
מלאי מרץ הם היו, מתחרים ביניהם – מי יגיע גבוה יותר לשמיים.
חרוצים וחדורי מוטיבציה דחפו את עצמם עוד ועוד למעלה.

ובמרכז היער, עמד עץ לשעבר.
גזע גדוע, נמוך, עבה ורחב.
נראה היה לכל העצים הצעירים והשאפתיים שהקיפו אותו-
כי הוא מת.
הם מעולם לא רצו להתסכל למטה אליו, אלא גבוה גבוה
הם רצו, הרחק הרחק מהאדמה.

יום אחד, באה ילדה קטנה וחסרת ביטחון – ליד הגזע הרדום והזקן.
היא הייתה בגובה של הגזע
וראתה- כי לא מת הוא.
הגזע היה חי ועוצמתי
רחב ומלא חיים,
וחייך אליה חיוך מלא שלווה.

"אתה לא מת"? שאלה הילדה.
"לא חביבתי" ענה בקולו הרם והשקט.
"אני חי יותר מאי- פעם".
"אבל אין לך גזע ארוך,
אין לך ענפים,
אין לך עלים". אמרה הילדה
"נכון, את לא רואה אותם יקירתי.
אך הם קיימים.
אני מרגיש את כולי."
"זה שאני גדוע , לא אומר שאני לא שלם."
"את רואה את השורשים הדקים של העצים הצעירים שמסביבי"? שאל העץ
"כן" ענתה הילדה
"השורשים שלי נמצאים מתחתיהם ומחזקים אותם.
הם לא יודעים את זה , אבל זה טיבעי".
"אבל אתה לא שואף למעלה יותר" אמרה הילדה.
"נכון יקרה. אני נמצא למעלה, בצדדים ומתחת.
הגוף הצעיר שלי מת, אבל עכשיו אני רחב ועצום הרבה יותר משתוכלי לדמיין,
נמצא בכל מקום, תומך ביער."
"אין לי צורך יותר להתחרות
אני פה לנצח להיות.
אב היער
שנראה חסר חשיבות,
אך יודע אני את חשיבותי,
לא צריך אני את הכרתם של הצעירים
הם עסוקים, הם עיוורים,
גם אני הייתי כמותם.