אכילה בתשומת לב

נתתי לעצמי 3 שבועות. היום הם הסתיימו. יש! עמדתי במשימה.

מהי המשימה? לאכול לאט.

ניסיתי זאת בעבר? כן. לפני שנה וחצי. זה החזיק 5 ימים. (אפילו כתבתי על זה פוסט, קוראי הותיקים אולי זוכרים?)

למה לעשות את זה? כי הבטן שלי לא מבסוטה אחרי שאני אוכלת.

היא מלאה מידי, נפוחה מידי, רועשת, עמוסה, אני עייפה וסובלת אחרי האוכל.

עם היסטוריה של קוליטיס, הבטן הרגישה שלי אומרת אחרי כל ארוחה: " הגזמת. שוב. זה יותר מידי בשבילי. מתי כבר תביני שאת לא צריכה כ"כ הרבה? מתי כבר תפסיקי לרוץ  קדימה שאת אוכלת? מתי כבר תפסיקי להתעלל בי בכמות ובחוסר תשומת לב שלך?"

אני מקשיבה , אבל לא מסוגלת לבצע. אני יודעת שלא טוב לה, אבל באוכל בא לי לשחרר, להיות חופשייה ולא בשליטה, אך מכיוון שזה לא תרוץ מספיק טוב כדי לסבול כך, ומכיוון שאני מוקירה את גופי ואת מה שהוא עושה בשבילי, החלטתי לאתר לבקשתה וסוף סוף לעשות.

וכן, מדובר באוכל בריא וטעים, אוכל ביתי שאני מכינה/מבשלת , טבעוני לרוב וחי, כדי לתת לעצמי ולמשפחתי את המיטב. אבל אני שמה לב, שגם האוכל הכי בריא בעולם- כשאוכלים אותו מהר הוא הופך לג'אנק – פוד , או FAST פוד לבטן. בלענו, דחסנו כמות ובמהירות , ועכשיו הבטן צריכה להתמודד עם כל זה…

וכן , אני מעידה על עצמי שאני אוכלת מהר, אך 'מבדיקות שערכתי ' זהו קצב ממוצע לחלוטין, בקצב של כמעט כולנו, אך הרגיל הזה או הממוצע הוא מהר מידי ורובנו פשוט לא שמים לב לזה…בדיוק כמו שאנחנו לא שמים לב לעוד כמה דברים חשובים שאנחנו עושים על האוטומט יום יום.

הקושי לפני: המחשבות שמורידות- "ניסית בעבר ונכשלת/. גם עכשיו לא תחזיקי מעמד./ את לא מסוגלת לעשות את השינוי הזה."

אז החלטתי לקחת לעצמי את זה כפרויקט מדיטציה- אכילה איטית ובתשומת לב לזמן מוגבל.

אמרתי לראש שלי חזרה- מחשבות יקרות. תודה לכן. אני מתרגלת מדיטציה כבר כמה שנים טובות. הגיע הזמן להביא את התרגול גם לזמן האוכל, כי נמאס לי. והנה -זה מתחיל בזה שאני מתבוננת בכם במקום לתת לכם לשתק אותי, או לתסכל אותי. תודה .

הקושי בביצוע: לאכול בתשומת לב, זה כל כך מאתגר! הדפוס כ"כ חזק ויושב שם שנים. זה קשה מנטלית, רגשית ופיזית ,וצריך לעמוד כמו סלע באמצע סופה . למשל : כשחוזרים רעבים הביתה , או שאוכלים ארוחת שישי אצל אמא ורוצים להתפנק, (וגם- תנסו את זה כשמנגבים חומוס או אוכלים סושי- טכנית זה בנוי פשוט להכניס ביס גדול לפה…), או כשכועסים וממורמרים…אבל אז צריך לתרגל. אז הנה מדריך קטן שבניתי לי תוך כדי השינוי:

*מפנה מספיק זמן- כך שבחצי שעה הקרובה אני מתרגלת אכילה (ואוכלת), בלי למהר לשום מקום אחר בזמן הקרוב.

* רואה את המחשבות : "אני רעבה!" ומתבוננת עליה במקום ישר להסתער. שמה לב לתחושות שעולות בגוף : הרוק בפה, ההתגייסות, האדרנלין, הצורך לספק ומיד את התחושות והמחשבות האלה… ואז שוב, צופה בהם במקום להישאב אליהן, מבינה שאלה רק מחשבות ותחושות – נותנת להם מקום ונושמת.

*משתמשת בצלחת קטנה וכפית ומזלג של ילדים. (כי מי קבע שזה הגודל??)

*מברכת את האוכל לפני שמתחילה לאכול.

*שמה על הכפית רק חצי כמות. לא מעמיסה עליה.

*משתדלת להגיד תודה עם כל ביס.

*לועסת את האוכל. שמה לב לרצון ישר לבלוע, לספק את יצר הרעב ומהר (זה כמו לעשות מין טנטרי, , מי אמר שצריך לגמור? "תגמור את הצלחת !" אולי אפשר להנות ממה שיש בה בלי ל"הגיע למטרה הנעלה " של לגמור…ובכלל שמתם לב שאנחנו ככה פועלים? ישר רצים לספק את הצרכים שלנו )

מרפה, וחוזרת לרגע הזה. לטעם, למרקם, לתחושות שיש בפה, ללעוס בשני הצדדים של הפה, לירידת האוכל ועוד…פתאום יש דרך כזאת מעניינת שמתרחשת כאן…

*מחכה בין ביס לביס. מניחה את הכפית. שמה לב, מודה וכו'.

*אם סיימתי את הצלחת. מחכה, לא ממהרת למלא אותה שוב. מקשיבה, האם הבטן רעבה או שזה העיניים הגדולות שלי? האם המחשבות שאומרות "זה לא מספיק" או "לא אכלת כל היום" צודקות או שיקריות? לרוב מגלה שאין צורך בעוד.

*כשהילדות "מפריעות לי-" מצאתי שזה מעולה. אני הרי אוכלת איתן. ולאכול עם קטנות…טוב אני לא צריכה לספר לכם…יש להן צרכים שונים ומשונים כל רגע בארוחה. אז יופי- אני זוכה להפסקה, וגם אני יכולה להתבונן בהן וללמוד מהן על קצב אכילתן- כי הן עדיין ילדות ואוכלות לאט לאט.

*אם אני כועסת, מודאגת או מתוסכלת- אני מוצאת שהאכילה בתשומת לב מרגיעה אותי. כי שוב , זאת מדיטציה, ואפשר להתבונן על מה שקורה במקום להישאב לדרמה.. . אני מרגישה וחווה את הרגשות שיש , במקום לסתום אותם באוכל.

יתרונות נוספים:

*כבר מהיום הראשון- בטן רגועה ושמחה! עמיתי עם הקרוהן והקוליטיס לסוגיהם- זה משפר משמעותית את איכות החיים!

*ערנית יותר, חיונית יותר, הרבה יותר אנרגיה!

*ירידה במשקל- אוכלים הרבה פחות- חצי עד 2/3 פחות ממה שאכלתי קודם, אז למרות שאין לי משקל בבית- אני מרגישה שרזיתי איזה 2 קילו. לא זאת הייתה המטרה, אבל גם זה כמובן סבבה.

*ישנים יותר טוב. שינה עמוקה יותר. קמים טוב יוותר ויותר קל לקום.

*אולי זה נשמע כצעד קטן, אך הוא מאוד משמעותי ועוזר לשבור עוד דפוסים , נותן הרגשה של חוזק וביטחון. אימון תודעתי אפשרי פתאום בעוד תחומים שויתרתי או לא העזתי.

*התנוחות של היוגה הרבה יותר קלות לתרגול…:)

* אפשר להבחין מתי שובעים! לא שהבטן "מתפוצצת" מאוכל, אלא מלאה בנעימות.

לסיכום: השבוע הראשון הוא המאתגר מכולם, אחר כך זה יותר קל.

ומה בהמשך? הייתי רוצה להגיד: "זהו . זה לכל החיים" , אבל מה אני יודעת…חוזרת לענווה ונותנת לעצמי עוד 3 שבועות כאלה לתרגל. אתם חושבים שאעמוד בזה?

אוהבת , מורן

*אשמח לתגובות שלכם