"מה למדת מזה"?
אני שואלת את זהר- ומיד מתחרטת.
היא מספרת לי כאן סיפור שקרה לה- ואני ישר מנסה לחנך אותה…
היא חוששת, מרגישה אשמה ממילא, פותחת בפניי את סגור ליבה, ואני כבר בראשי מבקרת אותה על התנהגותה.
למזלי, אני ישר מבחינה בזה ועוצרת. מדיטציה .פשוט מקשיבה לה באמת, שמה את הברבורים של הראש שלי בצד, ופותחת את הלב שלי אליה בחזרה.
ואז רואה! רואה את הילדה הקטנה והנפלאה הזאת, שומעת כמה היא פחדה ונבהלה ולא ידעה מה לעשות , וכמה היא מרגישה מאוימת מכל מה שיצא והתפתח מסיפור קטן ולא אמיתי – לסיפור גדול, מבחינתה.
ואני מחבקת אותה. אומרת לה שאני אוהבת אותה. ומרגישה שאני אוהבת אותה כמו שהיא.
זאת שלפני רגע רציתי לשנות אותה, והתבאסתי שהיא כזאת, רציתי ללמד אותה לעצור לפני שהיא מגיבה, לא להיות כל כך אימפולסיבית ואז להצטער על זה…
אבל זה לא הזמן עכשיו. עכשיו זה הזמן להיות איתה, פשוט להיות איתה.
להראות לה שהיא אהובה, בלי תנאים. שאני, אמא שלה ,לא נוטשת אותה גם ומבקרת אותה. אני בעדה , אני לצידה.
כשאני מרגישה את האהבה הזאת ללא תנאים לבת שלי, זה מרגיש כ"כ ממלא, כ"כ פותח את הלב- וכ"כ נכון!
כמה הרבה מידי פעמים, אנחנו כהורים, ישר עומדים עם כובע ההורה מגבוהה ואומרים לילדים שלנו ישר מה נכון -מהראש? כאילו אנחנו שרי החינוך והתרבות:
"מה למדת מזה"? "למה עשית את זה"? "היית צריכה לעשות ככה וככה"," זה לא טוב מה שעשית", "לא חשבת לפני"? וכו' וכו'..
אבל בעצם מתרחקים ונוטשים את אלה שהכי יקרים לנו. מטיחים בהם אשמה, מלקים אותם –במקום להיות איתם בזמן שהם מרגישים הכי לבד.
כאשר אנחנו קשובים להם באמת, ונותנים להם אהבה, אנחנו נותנים גם לנו אהבה ואישור (כי אנחנו אחד זוכרים?), וזה כל כך מרגש, וגם הם מחזירים חיבוק חזק והולכים לישון עם חיוך.
מורן – מקסים כתמיד.
וכמובן, מכיל את הדיוק של הסתירה ביציאה מאיזון, כי הרי איך נוכל לחנך את ילדנו למה שאנחנו מאמינים בו כל-כך ("לעצור לפני שהיא מגיבה, לא להיות כל כך אימפולסיבית ואז להצטער על זה…") אם אנחנו בעצמנו לא באנרגיה הזאת ("מה למדת מזה?"!)?
ומה הם לומדים מזה שאנחנו מסוגלים לעמוד בשיעור שלנו, ולהפוך את האנרגיה ("למזלי, אני ישר מבחינה בזה ועוצרת. מדיטציה .פשוט מקשיבה לה באמת …").
אני חושב שזהר קבלה גם את השיעור של לעצור ובדרך הנכונה ביותר
עפר
תודה עופר , הארת את עיני !