מעולם לא הייתי אמא למתבגרת
זאת הפעם הראשונה שלי.
וזה קרה ממש מהר
ואין לי שום ניסיון בעניין
וגם לא עברתי שום סדנה שתכין אותי ל:
צעקות , נהמות, נביחות , ושאר משפטים שהיא יורה כ"כ מהר
כשאני רק אומרת לה משהו כמו:
"זהר תשימי גרביים שלא יהיה לך קר"
או
"אל תשכחי את האוכל שלך לבית ספר".
לא משנה מה אני אומרת או איך-
עומדת לפני טינאג'רית מתחילה
חסרת נסיון גם היא
שנמצאת באטרף!
הכל אצלה רוחש וגועש
סוער ומסעיר
כאוטי ואקוטי.
בהתחלה חשבתי שזאת רק היא ומבנה האישיות שלה
ותהיתי מה עובר עליה פתאום
ומה קרה לה? ומה עשינו לא בסדר? הרי נתנו את הנשמה…
ודי כעסתי שהיא כל הזמן רק רואה שלילי, רק מקטרת, מתלוננת, דורשת, רואה רק את עצמה…
ומה אני מגדלת כאן לעזאזל?
אבל מהר מאוד ירד לי האסימון
שאין כאן שום דבר אישי או נגדי
ו..ראיתי אותה .
היא נקלעה לים סוער. היא מטולטלת ע"י גלים חזקים
מצד לצד. גלים הורמונאליים- פיזיולוגיים- רגשיים- אישיים – חברתיים
..מה לא…
והבנתי שאני רוצה להיות איתה
בשבילה
ולא נגדה
לתמוך במסע החשוב והלא פשוט הזה שהיא נמצאת בו.
היא משתפת אותי בדברים לא פשוטים לכאורה:
"אמא , אני לא טובה בכלום" (הילדה הזאת ברוכת כישרונות)
"לא יפה " (היא יפה ברמות על חלל)
"לא מוצלחת" (היא אלופה )
"מה יהיה איתי?"
ואני –
ממש בוטחת בה
ובוטחת בדרך!
רואה את כל הבלבול והחיפוש שהיא נמצאת בו כעת
ויודעת שזה זמני
ושזה חשוב .
ושזה חלק מהדרך שלה.
ושומעת את כל הנהמות והצעקות שלה ואפילו מבסוטה מזה
שהיא מבטאת את האש הזאת החוצה ,
ומזל שהיא לא כמו שהייתי אני – ילדה טובה ומתבגרת נוחה וצייתנית
שאת הכל הדחקתי בבטן ושמרתי בפנים (עד שהבטן התפוצצה לה).
ואני גם יודעת..
שיום אחד
הים הסוער יירגע
והיא תעמוד על חוף מבטחיה:
זקופה
בטוחה
גאה
חזקה
ואין – סופית
כי זה מה שהיא…
ובנתיים? אני המגדלור שלה.
אני נמצאת שם
להזכיר לה
שגם בים הסוער
יש בה מגדלור.
