העוגיות של הקרמבו

לפני שבועיים בערך, בעודי בצרכנייה עושה קניות לבית, ראיתי חטיף חדש על המדף וקניתי אותו לבן זוגי שאוהב לנשנש מתוק בסוף היום.

אין לי משיכה גדולה לעוגיות, ביסקוויטים ואפילו לא לשוקולדים, מה גם שזה מוגדר אצלי , בדרך כלל, לא בריא ולא מוסרי בעליל לגופי ולבריאותי.

אך כמובן, כמו כל החוקים שאני שמה עליהם "לא!" – ואחר כך עוברת עליהם כמו גנבת מדופלמת (לכן הם כל כך התמעטו, אבל בכל זאת)…טעמתי והתענגתי. הביסקוויטים של הקרמבו , רק בלי הלבן, ועוד עטוף בציפוי של השוקולד שיש מסביב ללבן… מי הגאון שהמציא את זה?? הראיתם שילוב יותר מנצח וילדותי מזה?

כאמור, נגסתי באחד ואז בעוד אחד, ובעוד אחד..וראיתי אותן באות:

"מורן – תעצרי. זה לא טוב בשבילך. את תצטערי על זה.

זה מלא סוכר , ביצים וחומרים רעילים שאת לא אוכלת .

זה משמין, הנה את שמנה ברגע הזה.

את מתעללת בבטן היקרה שלך

מחר את תקומי ולא תאהבי את עצמך, ותהיי מבואסת…" מכירים?

"הלו"- אני חושבת אליה/ אלי בחזרה , "כולה עוגיות". רוצה לאכול עוגיות להנאתי, כמו ילדה, אבל יש פה את כל הברברת הרצינית והאימהית (וגם מהערסית לא נתעלם…) הזאת שם למעלה שפוגעת בכל ביס, ופיסה טובה של הנאה. מכירות?

ואז שמעתי את עצמי (אבל יותר מהמעמקים הפעם, "הקול/ החכמה האמיתית שבי" אני קוראת לו, שאוהב אותי ואת כל מה שקורה לי ללא תנאים) משיבה: "תודה", תודה לכן מחשבות יקרות שאתן דואגות לי, תודה שאתן פה חוזרות עם אותו הניגון כדי שאני אגדל, אני מכירה אתכן טוב ואת כל מה שיש לכן להגיד על "אוכל לא בריא".

הסתכלתי שוב על העוגייה והיא נראתה תמימה לגמרי, בלי נשק לחסל אותי, בלי קרניים, בלי צחוק לגלגני- ואמרתי לה תודה שהיא פה ושאני אוהבת אותה (אמרתי את זה בלב…אל תדאגו) ואכלתי אותה.

לא אמרתי את זה כדי לגאול את עצמי מהסבל (והוא גם לא כזה גדול, הוא קטן -אבל במקומות הקטנים האלה, שאפשר לסלק במחי יד כלא חשובים, מסתתרים לפעמים פנינים יקרות ), ולא כדי שאעשה את ואז אולי החשק לאכול יפסיק. אלא כי הסתכלתי על הדפוס הזה הכל-כך ישן, ומוכר, ועקשן (של לבקר את עצמי/ את המשקל/ הפחד מלהשמין וכו')- ואמרתי וואו. כל הזמן עולים אותם דברים ואני מגיבה באותה הדרך, בנוגע לאוכל לא בריא למשל- של לשכנע את עצמי שזה בסדר אחת ל, לעבור על "החוק " או לציית לו, ושומעת את אותם מחשבות כל הזמן, ותמיד זה מלווה או ברגשות אשם או בחרטה שאחרי או בהתעלמות מכל הסיטואציה, כאילו יש כפתור כזה של DELETE שיכול למחוק את מה שקרה כאן+ כל הקלוריות ולעבור הלאה.

ועכשיו אני מתיידדת איתן , רואה אותם (המחשבות), מודה להן. רואה את הפחדים שהם מייצרות ומודה גם להם, מסתכלת עליהם בחיוך כמו אמא שמסתכלת על הבנות שלה…באהבה.

כל יום אכלתי מהן ערב ערב, כי היה בא לי, וכל ערב מחדש אותו סיפור, המחשבות והפחדים עולים (ואפילו מחריפים- כי הנה זה קורה יום ועוד יום), ואני פוגשת אותם, מאמינה להם, פוחדת ואז מתבוננת , מחייכת ומסתכלת עליהם שוב באהבה.

וגם הגוף שלי קיבל אותם באהבה. ובערב החמישי בערך הם היו פה שוב מולי, וחייכתי אליהם שוב, הפעם כי הספיק לי..

ומתי ארצה בכם שוב? אין לי מושג…

אבל ממש מסוקרנת מה אפגוש אז

ובינתיים…תודה ! אתן אחלה מורות!

אוהבת , מורן

*אשמח לתגובות שלכם!

*מתי אני מלמדת: ימים שני , רביעי ושישי ב-8:30 בבוקר, ימי ראשון ב-19 , ובימים שלישי בערב וחמישי ב-10:30 נשים בהריון.

מלמדת שיעורים פרטיים , וכמו כן אנחה סדנה של יוגה וקול ב1/2 במרץ. מוזמנים להצטרף אלינו!