אני צודקת . אין ספק. אני הלקוחה. המוכרת אמורה להתייחס אלי יפה. לשרת אותי . ובטח שלא לצעוק עלי…
הולכת עם בנותיי להחליף סדינים שקניתי בחנות רשת גדולה. שישי בצהריים. בחנות יש לקוחה נוספת.
אני מבקשת את עזרתה של המוכרת, שתראה לי להיכן לגשת ומאיפה לבחור.
היא לחוצה ועצבנית : "הנה שמה". היא יורה לעברי
אני נגשת, מתברברת , לא מוצאת. אני מבקשת שוב את עזרתה והיא אשכרה מתחילה להרים עלי את הקול …
גם אני מרימה חזרה: "מה את צועקת עלי? שאלתי אותך שאלה"..
והיא ממשיכה לצעוק , ואני מסתכלת על הבנות שלי בתדהמה
והיא אומרת שהיא עמוסה ונמאס לה שהיא לבד בחנות.
ואני עונה לה שאף אחד מאיתנו לא אשם…
ומעירה לעצמי ולבנותיי בקול שצריך להתלונן עליה כי היא פסיכית.
ואז אני לוקחת רגע עם עצמי:
*נכון שלא ציפיתי ככה בצהרי שישי להיות פתאום מותקפת בחנות סדינים.
אבל-
לא באמת בא לי להתלונן עליה
לא באמת בא לי לצאת מהחנות צודקת וכועסת
לא בא לי להיות נגדה
ו..מה יצא לי מזה?
רואה שהיא לא מתקיפה אותי באופן אישי. היא פשוט עצבנית ועמוסה. ועובדת לבד. זה לא קשור אלי. נכנסת האמפתיה ומחללת ללב לאט לאט.
ואז אני בוחרת להיות בעדה, ובלי לעשות כלום , כבר האנרגיה בחנות משתנה , אנחנו לא במלחמה. לא אחת מול השנייה. אלא באותו הצד.ביחד.
העיניים לא רואות עכשיו שום פסיכית, אלא מישהי מאוד אנושית, כמוני, שפשוט עייפה, ועצבנית ולחוצה ועם הרבה עומס כרגע , המנסה לעשות כמיטב יכולתה.
הכעס שלה אלי -הפך לשער של חמלה ואהבה שלי אליה. למה? כי כך רציתי. כי זה עשה לי טוב.
מגיע תורי לשלם, היא אדיבה ואפילו עוזרת לי לחסוך כמה עשרות שקלים בקנייה .
אנחנו מברכות זו את זו לשלום.
עשינו שלום. קטן. כזה בלי מילים. כזה שלא נחשב . כזה שמשאיר משהו נעים ונקי בפנים.
